[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אילן ירוחם
/
יש רגעים שאפשר

הסתכלתי מסביבי. יום חמישי. 01.00 בלילה. חוץ מארבעת הילדות
הקבועות שהתגודדו סביב יונתן כספי, וסימון המשועמם, היה רק
אני. מוזר. בד"כ  בימי חמישי אחרים בשעה הזאת, אי אפשר היה
לדחוף אתיופי למקום. בהיתי בספוטים על הקירות. סימון רוקן את
הגינס החמה שלו.
"בקרוב אתה תצטרך להתחיל לשלם לשלומי", אמרתי, " אם תמשיך
לשתות לו ככה את הסחורה".
"אההה" נפנף סימון את ידו בביטול, "הגינס דווקא לא הולכת חזק
בכלל. אני מזמין ארגזים בעיקר לעצמי".
"תגיד", אמרתי. "נגיד אתה יוצא עם מישהי, איך אתה יודע מתי
אתה יכול לזיין אותה?"
סימון לבש את המבט המהורהר שלו. באותו רגע ידעתי שעשיתי טעות.
מאוחר מידי.
"תשמע", הוא אמר, "זה פשוט מאוד. יש רגעים שאתה פשוט יכול
לדעת. אתה מבין, אתה יכול  לשים את האצבע ולומר: " פה, בדיוק
בנקודה הזאת יכלתי לזיין אותה". אם אתה תופס את הרגע הזה,
השנייה הזאת, אתה יכול לרוץ קדימה. יש רגעים שאתה פשוט יודע".
אמר, ופתח עוד בקבוק "גינס".
האמת, היה בזה משהו. פעם, שהייתי עוד בצבא, נכנסתי לקאנטרי של
בבלי לחפש את ההורים שלי. הייתי צריך את המפתח של האוטו.
הקאנטרי של בבלי הוא לא מקום שאתה רוצה להתפס בו כשיש עדים
מסביב. אבל הייתי צריך את האוטו כדי להגיע לחברה שלי ביום
האחרון של הרגילה. פילסתי את דרכי דרך גושי בשר משומנים
שנימנמו בשמש של יולי, נעצרתי מול כיסא נוח, והתישבתי על הדשא.
אני לא יודע למה עשיתי את זה, זה כבר עניין לשרינקית שלי, אבל
על הכיסא לא ישבה אמא שלי, ישבה איזו מישהי שבחיים שלי לא
ראיתי. ולידה ישבו כמה חבר'ה והעבירו חוויות ממה שקורה בגילמן.
אני נשבע לכם, בחיים לא ראיתי אף אחד מהם קודם. אני לא אמרתי
מילה, רק ישבתי ובהיתי בנועה. יכולתי לזיין אותה כבר אז, שם,
על המקפצה, אבל התאפקתי שעתיים רק מהכבוד שיש לי להורים. יכלתי
לשים את האצבע. זה היה רגע שפשוט הרגשתי.
דווקא לפני שבועיים, פגשתי איזה מישהי, ילדונת בת 20 . יש לי
איזה קטע עם ילדות. סימון אומר שזה בגלל שאני פוחד להזדקן.
אולי. היום כבר אי אפשר לדעת. בכל מקרה, אז זה היה אחלה. פשוט
אחלה. הכל היה שם. ההבטחה, הריח, הכל. הייתי בטוח שזהו זה.
מזמן לא הרגשתי ככה. ואז, לפני שבוע, עשיתי את הטעות. "לכל דבר
מחיר" אמר סימון. גם לבקבוקי "גינס". מי שעושה טעויות של
טירון, שישלם. שישלם? שמונה חודשים של טירונות לימדו אותי את
הלקח הזה בצורה בלתי הפיכה. כתבתי מכתב למ"פ, והקפתי את הבסיס
עם כל האוהל עלי כשאני קורא את המכתב בקול רם. כששאלו מי רוצה
לצאת הביתה, הרמתי את היד ונשארתי מטכ"ליות. למדתי בדרך הקשה.
לגבי דנה, הייתי בטוח שזהו זה. אבל את הרגע לא הרגשתי. רציתי
לשים את האצבע. רציתי לשים הרבה יותר, אבל שום דבר. ממש כלום.
ואז עשיתי את הטעות. אחרי שחזרנו מהפאב, נשכבתי לידה ואמרתי
לה: "דנה, אני חושב שאני אוהב אותך". ואז, יכולתי להרגיש את
הרגע. יכולתי לשים את האצבע. יכולתי לקפל את הדברים וללכת.
באותו רגע פשוט ידעתי שאין סיכוי. את הבחורה הזאת אני לא יזיין
בחיים. סימון צדק. יש רגעים שאתה פשוט יודע. יש רגעים שאתה
יכול לשים את האצבע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מקיאן!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/11/98 6:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילן ירוחם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה