בלילה חלמתי שאני יולד. וזה היה בדיוק כמו לחרבן כדורגל, רק עם
ידים ורגלים ועושה סאונד של בכי. וזה לא כל כך כאב, ואפילו לא
שמתי לב אם לקחתי אפידורל או לא. ופתאום זה אני, ועוד כדורגל
מייבב לדאוג לו. ואני כבר לא ראשון בסדר העדיפויות, כי הכדורגל
הזה די מוגבל מנטאלית. ולמרות שלפעמים בא לך לבעוט בו, אתה
מונע מעצמך כי זה כמו לשים לעצמך צופר בשכל ולהגביר את הווליום
למקסימום. ופתאום הכדורגל הזה כבר מתגלגל לבד, וקופץ. וגם עושה
סאונדים של דיבור, למרות שבדרך-כלל זה רק אה ו-בה. אבל אני לא
מתייאש ומנסה ללמד אותו גם לדבר ממש.
ואז הוא גם מנגב ת'תחת לבד. ועונה לטלפון. ורוקד לצלילים של
טיף וטף. הפרצוף של דץ ודצה מנפח לכדורגל שלי את האגו.
כשהוא יגדל, גם הוא יחלום שהוא יולד, ותצא לו נעל בית לתפארת.
ואז אני קם, מתלבש, עושה קפה ויוצא לעבוד כי גם את הכדורגל
צריך לפרנס.