יום אחד התעוררתי, כמו מחלום בלהות, וראיתי אותו מרוח על הקיר
שלי,
את הצבע הכחול.
החלטתי שהוא חייב ללכת, הוא חונק אותי, מפריע לי לחיות, זה
פשוט לא הולך יותר.
חשבתי, איזה צבע הכי מתאים לי, ולבסוף לאחר שעות של התבוננות
בחנות, מצאתי את הצבע המושלם.
הצבע הכתום, הוא בכלל לא כמו הכחול.
בעוד שהכחול קר ומנוכר, לא משמח כלל, הכתום עליז, חם ואוהב,
אני אסתכן ואומר שעם הכתום, זו היתה אהבה ממבט ראשון.

אז קניתי את הצבע הכתום, איתו חומרי צביעה וכמובן גם צבע לבן,
החלטתי שאני לא רוצה שום זכר לכחול הנוראי הזה שסבלתי במשך
שנתיים.
וכך התחלתי לעבוד.
צבעתי את הקירות הכחולים בצבע הלבן, שכבה ראשונה, אך עדיין ראו
אותו, שכבה שניה, הוא קצת דהה, המאמץ היה קשה וגופי היה עייף,
אך לקראת סוף השכבה השלישית כבר לא היה זכר לאותו כחול.
ואז, מכיוון שלא אוכל לחיות ללא צבע בחיי, התחלתי לצבוע בכתום,
הפעם צבעתי ב'ווש', החלטתי ללמוד מטעויות העבר ולא לחנוק את
הקיר עם צביעה אחידה, בכל זאת צריך אוויר לנשימה, גם מהצבע
המושלם.
סיימתי, מרוצה ועייפה והלכתי לישון.
ככה במשך שבוע ימים הלכתי לישון עם הצבע הכתום היפה שלי, מרוצה
אולי גם מאוהבת.

ואז זה קרה.

לילה אחד, בעודי ישנה, חלמתי שהצבע הכתום מתקלף, פתאום הוא לא
היה יפה כמקודם, ומתחתיו ראו לבן, אך גם הלבן התקלף במהרה
והכחול מלמטה זעק אליי, זעקת געגועים קורעת, בכה שהוא רוצה
להיות הצבע על הקיר שלי, שהכתום לא שווה את זה, שאני אחזור
אליו.
קמתי, נוטפת זיעה, והבנתי שהכל היה חלום בלהות.
אך למה אני עדיין חולמת על הצבע הכחול? אני מתגעגעת אליו? זה
אסור! הוא כבר לא חלק מחיי יותר!
אז קמתי והתחלתי לגרד את הקיר בציפורני, צעקתי ובכיתי "תפסיק
לרדוף אותי! תפסיק!", ובמהרה התחלתי לדמם, דם כהה, הדם שלי.
החלטתי שזה יהיה הצבע החדש על הקיר שלי, צבע הדם שלי.
התחלתי לצבוע את הקיר עם דמי שלי, ולפתע הדלת נפתחה ואמי נכנסה
בבהלה.
הרגשתי סחרחורת, שחור בעיניים, נפילה.
הכל נעלם, קולות מעליי, "היינו צריכים לראות את הסימנים", "היא
נורא אהבה את הכחול הזה"...

עכשיו אני בבית חולים, הם החליטו שעדיף שישמרו עליי פה, חשבו
שאני עלולה לפגוע בעצמי.

לא נורא, פה הקירות ירוקים.