אני יושב על הספסל צופה ב"אירוע המרכזי",
לא חסרים מתחרים, כולם רצים.
חלקכם רצים בחבורות.
מעטים מכם בכושר.
פאקינג אצטדיון גדול.
המירוץ הגדול.
עכברושים שכמותכם.
סליחה, העכברושים טובים ממכם.
אבל כשאני חושב על זה, גם המסלול שלהם פשוט יותר.
ואולי לא?
אני רואה את העליות והירידות שנותרו לפני סוף המירוץ,
את המסלול הזה שלא נגמר,
שלחלק כבר מזמן לא נותר כלום מהנעליים..
את אלו שצולעים קדימה על רגליים מדממות ושבורות..
ואני צוחק, צוחק כשאני רואה את הגחלים והמסמרים שעוד נותרו לכם
לעבור.
לעכברושים אין כאלה סטנדרטים גבוהים, אז גם המסלול שלהם קל
יותר.
די מוצדק, לדעתי.
לא שיצא לי לראות הרבה עכברושים, אבל לא ראיתי אותם נושכים אחד
את השני..
שמים זנב בדרך, עם דחיפה קלילה, תוך כדי ריצה..
ומי שרץ איתכם - חבריכם למסלול, הופס - אחד פחות.
כי אני כאן, בחוץ, רואה את האמת שבפנים, את מהות המירוץ, ואני
צוחק עליכם.
זה לא מירוץ!
זה מרדף! וכולכם רודפים אחרי אותו דבר. ואתם כולכם מתחרים.
וחלקכם יודעים את זה, זה אפילו יותר גרוע.
זה לא מונע ממכם לרוץ, תתביישו.
וחלקכם מרמים,
אבל כולכם, כולכם ביחד אחד את השני דורסים.
אני, כן, אני השופט. מסתכל מבחוץ. וצוחק. ומעולם לא הפסקתי
לבכות.
אני זוכר את הזמן שהשתתפתי במירוץ.
ואת האנשים הנופלים, ואותי, עוצר, ומושיט יד.
לעמוד במקום נחשב לשחות כנגד הזרם? להתקדם אפשר רק כשלא זזים.
לא זז, ואנשים נתקעים בי.
ואותו בן אדם על הרצפה, כבר לא יכול לקום. עוד קורבן של הספורט
הגדול.
משחק הדמים. החיים.
ואני סוחב על כתפי לא מוותר..
הרמתי. והמשכתי. בריצה קלילה. ועוד פצוע על האדמה הקרה שוכב,
וגם אותו לקחתי.
ועוד אחד. ועוד אחד. לא מפקירים אנשים בשטח.
התחלנו את המירוץ הזה ביחד, גם אם לא באותו קו.
ואני זוכר את הנפילה, את אותה מהמורה לא צפויה.
את הרגליים, נוחתות מסביבי. עלי. ואת אלו שבעטו בכוונה.
אני שמח שכולכם התאוששתם מספיק - בשביל לרוץ הלאה. בלעדי.
כך הגעתי להיות השופט.
התגלגלתי הצידה,
בלי יכולת לרוץ יותר, אבל גם בלי טיפת רצון.