הייתי בכלא.
שבוי.
קירות מוצקים, עבים.
מגדל עם יסודות מבוססים, מקובעים.
אמיתיים.
במגדל גבוה גבוה - גבוה מאוד.
מגדל עוצמתי. אין פתחים ואין מנוס. אין יציאה.
מגדל מדכא. את החופש שלי הייתי צריך.
כמו ציפור דרור כלואה, עולמי האפל במגדל לא הספיק.
אני צריך מילוט, לעולם אחר - טוב יותר. לחופש.

מראש המגדל קפצתי.
עם הפתעה קטנה לשובי.
חופש ללא גבולות.
ובראשי, ההשראה, המוזה... ציפור הדרור.

למעלה.
גבוה גבוה,
מתנשא מעל כולם...
טס ומתקרב.
מרחף במישור מיוחד משלי.
אני אגיע, כל הדרך, עד לאש.
למקור!
לאמת. לאור.
אני אראה! לא יסתירו ממני עוד. הכל יהיה ברור.
ולמטה, מתחת אני רואה נקודות קטנות מנהלות את חייהן הקטנים,
רחוק מהמקור,
עם ההבנה המוגבלת של מה זה באמת אור. מה זה באמת?

וככל שאני מתקרב אני רואה פחות, אבל הכל מואר יותר.
ואני מבין את מה שראיתי.
ולאט לאט אני רואה הכל.
לא אמור להיות פה חם?
ואנשים מסתכלים למעלה, חלקם גם מעופפים, בגבהים שונים ומשונים,
למטה.
מקנאים?
ברר.

כבר ראיתי יותר מדי. עדיין לא מוותר, אני אראה הכל.
מלמטה אני שומע צעקות - גבוה מדי...
משהו בקשר לכנפיים נמסות.
לא משמעותי, רק השמש מולי עכשיו, והמרחק עוד גדול..

לא! לא! זה יותר מדי.
קר פה כל כך, כבר לא יכול..
זה הכנפיים האלה, הן אשמות!
לא יכול יותר! די!

אני מפסיק להתאמץ, מפסיק לטפס, מפסיק לעוף.
מקפל את כנפי.
למרות זאת, רק מתרומם, נראה כאילו השמש שואבת אותי אליה.
דורשת קורבן, דורשת מאמין, דורשת שליח, דורשת משיח.
עצם קיומם של כנפי כולא אותי בנתיב ישירות אל השמש, בלי תורות
ובלי המתנה.

אני מטיח את הכנפיים אחת בשניה - בכל העוצמה שרק יש לי.
כל גרגר של רצון.

נופל. מהר מהר. מתחמם..
הריסות הכנפיים שלי כבר מזמן נתלשו.
זהירות שם למטה, אני צועק,
make way, i'm coming through!
לברוח מהקור.. מזיכרון הקור.
נופל.
וצוחק.

זה לא משנה החופש. או כל דבר אחר.
העיקר רק לא להיות שבוי.