[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







באגבאסטר יוד
/
בריכת קליאופטרה

עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים,
יהרג ובל יעבור.





הקיץ עמד להסתיים במילה היפה ההיא, שלהי קיץ היו, ובעצם כבר
סתיו. סוכות, שמץ קרירות באויר, מבשר, שעיקר מועקת החום עומדת
לעקור ולחלוף ואת אותה דרמטיות מרומזת שבעונת המעבר, הגם אם
נטולת עלי שלכת מתערבלים בחוצות כשובל מתעלעל בחלוף רכב נטוש
ונעלם.
אכן, אני טורח לשוות אוירה מלנכולית מעט לתחילתו של סיפור,
סיפור תשוקה אסורה.
האומנם.
היכן הייתי?
הקייץ היה בשלפיו, וארנון, בסוף חופשה רגילה עקרה ומחוסכת.
אקרא נא לילד בשמו, חברתו הילה שזנחתו אך חודש לפני כן,
ובדידותו מאז, ובמיוחד בזמן חופשה מהצבא שלא נועדה מטבעה אלא
להרבות מישגלים ככל הניתן, האין זאת?
"אימא? אני בבית."
קרא ארנון כשנכנס לביתם בתחילת החופשה הרגילה, מטיל את
הצימדאן, (תיק מצנח ממש לא נראו אז רבים כמותם,) לרצפה ומתיישר
מעט שאסנת מיהרה אליו לחבקו.
הוא חש מועקה מתחושת גופה הגמיש שנחוור לו כשנהדק אליו, מודע
לריגושו המיני הפורץ גבולות, והרי זו אימו! ולא זו הייתה הסיבה
לקרירותו המנוכרת, אלא תחושת הנטישה בעזיבתה של הילה.
אותה נערה-אישה מפוצצת שהייתה.
"לא הודעת,"
אמרה אסנת, שחשה היטב בניתוקו של ארנון מחיבוקה, מבליעה ונוצרת
סיפי תחושות עלבון שאולי היו בה, ומחטיפה מבט בדרגות הסג"מ של
בנה, משל הייתה מביטה בעיניו של אביו המת, שהיה מתגאה בבנו
שבגר לעלם תמיר.
יפיוף,
לא הסוג האיטליזי, לא גוש בשר על המישקל. כך תיארה את בנה
בגאווה באוזניה של נעה, שעוד תופיע בהמשך העלילה. תמיר, עדין
כנער, וכבר גבר, גבר צעיר שבגר.
כך היו דבריה, כשהיא נחמצת מעט בהכירה בקמטוטי זויות עין שמצאה
בו בביקורה האחרון בבסיס הנידח, מה שהיה כלל לא מקובל שאימא
תבקר את בנה בבסיס בזמן התרחש הסיפור. קמטוטי זויות עין בלתי
מורגשים, אך עיניה זיהו מיד.
כך, כקוראת שפת סתרים ידעה אסנת, אכן, אותה אחריות בלתי הוגנת
לנערים, שהוטלו אל חובתם למדינתם התובענית והאלימה.
היו הזמנים תחילת שנות השבעים, מלחמת ההתשה, אם עוד לא צויין.
"לא הודעת,"
שבה אסנת ואמרה, וארנון התעלם.
"אני פה. אהיה בבית לעשרה ימים. חופשה רגילה."
"והילה?"
שאלה, נלחמת בעצמה, שהרי היטיבה לנחש.
כבר מרגע עמידתו של ארנון בפתח, ראתה בו את שבריריותה של
הבדידות המוחנקת, המוכחשת במוצהר, והן כתמיד ראתה אסנת ולא
החסירה פרט ודבר.
"מה איתה?"
נשף ארנון בבוז מעושה,
"את כבר מדברת כחותנת ממש. למה לא תשאלי אותה?"
הוסיף ברשעות, שלא טרח כלל להעלים, כמי שחודשיים לפני כן היה
כה נסער מרמת ההבנה והתיקשור בין שתי הנשים, אימו הפתוחה
ואמנית ההידברות לגווניה וחברתו האצילית, האלילית ממש. ואסנת
אכן אהבה את הנערה. מכמינה בליבה סודות ורזים, יודעת מהו
הדמיון הרב, דמיון שרק ארנון היה עיוור מלראות.
גם במיפער שנות דור היו שתי הנשים כמו ניצוקו בתבנית כה דומה.
זהה כמעט?
כך היה הערב הראשון לבואו, כשארנון פורש לחדרו מבלי כמעט מילה
מעבר לנאמר בפתח הדירה.
למחרת בבוקר נאחזה אסנת לרגע בתחושת העלומים בה פרץ הוא למטבח,
מחבקה בכוח ושוב חש בגופה, בשדיה המלאים, והפעם איננו ניזהר
ומעביר יד חושנית על גיווה, וממהר לשולחן ומפטיר:
"אני יוצא. אחזור בחמישי הבא"
(כלומר, כבר בסיום הרגילה).

הנה תם פרק הפתיחה.
ואתה הקורא, התמשיך ותנדוד אחר חייל בן עשרים וחופשתו מהצבא?
רגילה של דרכים זו הייתה. נסיעה ומרחקים במדינת ראש סיכה גם הן
מתארכות בכבישים שוממים.
ארנון נוסע היה מחבר לחבר, מוצאו חבוק בנערה ברה מביטה בעיני
מאוהבת, וכמו מדגישה לו כיצד הייתה עכשיו הילה נחבקת בו לו
נסעו יחד במכוניתה של אימו.
חובה לי להזכיר, מועטים היו כלי הרכב הפרטיים בשנות השבעים.
הוא כמו הפך  את חופשתו למייגעת במכוון, נמנע מבקשת הרכב, אולי
גם במעט בתחושות אשם להיתנהגותו כלפי אימו?
והאם יש לכך חשיבות כל שהיא?
בפועל, מרבית הרגילה כולתה בדרכים, טרמפים ומחוזות מרוחקים.
ביום חמישי בשעת ערב, כמעט ונשנתה פגישתו המנוכרת באימו, אלא
שאסנת כבר חיסנה את עצמה, וברגע היכנסו אמרה כמוסרת תוכן
הודעה:
"אנחנו נוסעות לים מחר, לטנטורה. תצטרף?"
נוסעות? את ומי?"
שאל מיד.
"נעה ואני."
"נעה? מי`זו`תי?"
המשיך ושאל וזיק התעניינות ניצת בו.
מצפה היה לסטודנטית צעירה, מודע הייטב למעמדה הבכיר של אימו,
הד"ר לאנתרופלוגיה, שכבר היה עליה להיות בפרופסורה וראשות חוג
אילולי התעקשה לשמור על עצמאותה.
עצמאות במובן החופש לבחור לה את שותפיה למיטה, ולאו דווקא את
ראש וועדת המינויים, שלא אחת רמז לאישה החטובה מה הוא מעריך בה
במיוחד, ולא היו אלה סגולות מחקריה החדשניים בשאירות וקשרי
משפחה בחברות שבטיות ראשוניות בערש תרבויות.
"קולגה. עמיתת מחקר שלי. כבר שנתיים כמעט,"
השיבה אסנת, וחשה במעט באי נוחות עכשיו, כששמה של נעה הועלה
ולו במו פיה עצמה, וכמו ממהרת הייתה לשנות נושא.
"חוף טנטורה, תמיד אהבת, זוכר? שהראתי לך איך לתפוס גלים?
והנמל העתיק..."
ארנון קטעה ונשף בבוז.
"מה אני, ילד, ללכת איתך לים?"
אמר וניחם מהאמירה, כי לאמיתו של דבר הרי נשתוקק לכך!
"אז לא."
פלטה אסנת במהירות, והפעם לא הסתירה את מרירותה.
"לפחות תוכל לטפל בגינה מחר."
אמרה ופרשה לחדרה.
כך,
במעבר חד, היה זה יום שישי, היום שלפני האחרון לחופשה.
בוקר יום מרוכך בצבעיו, בשלהי שלהי הקיץ, ובעצם סתיו.
ארנון היה שקוע בגיזום עץ הלימון הדוקרני, כשקול תיפוף צעדי
אישה נשמע במדרכת המבואה לביתם. צעדים קיצביים, מוסיקליים
כמעט, חלפה בו המחשבה כשתקע את פרצופו מבעד לעלים ואף נסרט מעט
בחודי הלימון המרגיזים, לגלות אישה צעירה, כבת שלושים, תמירה
מאוד, חטובה אם כי לא בחיטובים אליהם היה נמשך בדרך כלל,
השדיים הגבוהים והפורצים כפי שמצא בהילה; אלא שלמעט  החזה
הייתה נעה אכן אישה מרשימה, ולמען הדיוק גם בכך לא חיסרה הטבע
מחיטוב נאה, שדי אגס שניזדקרו חצופים וללא חזייה, כמו מרימים
מעלה חולצה שנחתכה מעל לחגורת מכנס ביד חופשית, קו ברור לסימון
עצמיות ומודעות עצמית.
"ארנון? הסג"מ?"
שאלה בטון שאינך יודע תחילה אם הוא מקניט, מתחנחן, או מחמיא,
ואילו הוא, שניסחף מיד, החזיר לה בחיוך רחב.
"נעה, נכון?"
והוסיף מיד:
"לא סג"מ. מ"ם מ"ם. מ"מ בחטיבה שלושים וחמש. אימא סיפרה לך?"
כמו הוא בטוח שעליה לדעת מיהי חטיבה שלושים וחמש, ונעה, שחשה
בגאוותו הילדותית מעט, מיהרה לחייך בתגובה.
"אני מכירה את  המח"ט שלך. תתקשר כשתרצה פרוטקציה, תיזכור?"
וצחקה,
משנה את הנושא מיד.
"ואימא?"
שאלה.
"אימא!"
קרא ארנון.
"אני כבר יוצאת."
עלה קולה של אסנת, וארנון לא הבחין ברמז לבהילות בקולה, כמו
היא מנסה להתחמק מלהופיע בפניהם, אלא שטרוד היה מלבחון זוטות
שכאלה כשמבטיו לא משו מהאישה הצעירה.
"מותר להתחרט?"
הרים את קולו לעבר הבית,
"ולבוא איתכן?"
אסנת היססה תוך שהיא יוצאת, עמוסה בפריטים לחוף הים.
"בסדר, רק תיזדרז. אמרת שלא, אז..."
"אז התחרטתי. מותר?"
צחק לראשונה מזה שמונה ימים בצחוקו הפתוח, הלא כבול, ומיהר
בגמישות של נעורים לחדרו.
כשיצא, כבר הייתה אסנת במושב הנוסע כשהיא מחווה למושב
שלשמאלה.
"תינהג?"

נסעו לטנטורה, היא חוף דור.

הדרך לטנטורה נצטחקה כולה.
שוב היה ארנון בדרכים, וזו - מה שונה הייתה הדרך.
אסנת בחנה את ארנון בהנאה בעודו נוהג בכרמל הדוכס הטובה,
שהייתה עדיין "מותרות" באותן שנים. נהיגת מי שעוד ייטיב לנהוג,
פסקה במיומנותה של מי שבעצמה חרשה מיילים רבים.
משונה, חשבה, גם היא מיצתה כמעט שנה בדרכים.
דרכים, במראת היפוך לאלו של בנה, בחישוף יובש צחיח לעומת דרכיה
שלה, נטופות מים וגשם ולחות טרופית מלוא חוגת יממות תמימות,
והיא בלנד-רובר חסון שהיה מקום מגוריה במחוזות נוודות
וציידות-לקט נרחבים ללא גבולות. ללא קצוות.
נעה הייתה פוקדת אותה שם לפרקים.
עד כמה בודדה הייתה, אימא לבן מתגייס שלא שעה לתחינותיה לדחות
את גיוסו, או לחלופין שתדחה היא את מסע המחקר והמילגה, כשארנון
לא וויתר ודרש מאימו את חתימתה להתגייס כיתום במשפחה שכולה,
וכבן יחיד, ולחייל קרבי,  מבוצר במצדתו בחובתו לארצו כקנאי
חשוך.
היא לא זכרה זאת עכשיו באותם רגעי אור.
ארנון היה מרים מבט במראה ובאורחת שבמושב האחורי. מצטחק ומסביר
כמו שוב הוא בפני מחלקתו.
נעה הבחינה ונתחייכה בהנאה.
לראשונה מזה זמן רב היו אסנת וארנון תדמית תבנית קורנת. אם
ובנה מלוכדים במושבם הקידמי הצר והלא-נוח.
כך הביטה בהם נעה, מכירה ביופי דור בא ומקורו הגנטי החתום בו.
בהיפתח ואדי דליה מערבה לים עלו חצבים במישאר הכורכר (ישנו
כזה, במיפנה הדרומי).
חוף טנטורה כבר היה משולח ודומם, ללא דמי כניסה, בסופה של עונה
שחלפה לה.
שלושה ניפרקו מרכב לבן ונסתרבלו בחול  אוף-וויט לעבר הלגונה.
כעבור דקות היו מעוגנים באוהל וטריטוריה משלהם בחוף הכמעט
נטוש.
"נשחה כולם לבריכת קליאופטרה?"
קרא ארנון בעליצות, ובו ברגע ניזכר בתיאורי אימו לשתי הנשים
שאהבה בהיסטוריה הרחוקה.
איזבל, וקליאופטרה.
נדהם היה עד כמה היו תיאוריה חושניים, ואלה הלמו בו לפתע.
מי מהן היא מי? ולמי כתר הנשיות, ומיהר לעצור עצמו ממחשבה
אסורה.
'...נותנת בפוך עינה ...' לכובש הצעיר, זהו כוח, אמרה, כוחה של
נשיות, העוצמה להיות מודעת לה. לרגע כמו שב היה לשומעה והוא
ילד רך, כשהייתה מספרת, והוא בוודאי שלא ירד לחקר דבריה באותם
ימים.
אלף שנה לאחריה, אותה נערה מכשפת. שוב, יופי וכוח, הייתה אסנת
מפליגה בתאוריה, היכן נקברה? אלכסנדריטה?
כך שהים אותו ים, אותו אגן, אותם המים התכולים, הייתה מספרת
לילד.
"לא עכשיו."
חתכה אוסנת בטון מהיר. לא שגיר.
נועה פשטה את חולצתה החתוכה וארנון נתבונן בגיזרתה ובשדיה.
מבטו היה נועז וגלוי.
אסנת בחנה את בנה הסוקר את האישה הצעירה.
קטן פלוס. או בינוני, בעצם, ציין בדעתו. אבל המותן, קימור
האגן, והירך!
"אני ניכנס."
אמר, מצפה שנעה תנהה אחריו, ולא הייתה כך.
הוא נשתהה במי הלגונה השקטים, מביט במיפתח המקציף למערב, וחוש
זהירות של מי שידע והכיר את החוף כמו גם מי שכבר ידע סכנה עצר
בו מלקרוא תגר לגלים.
שחיין טוב היה.
לכאן היתה הגבירה משליכה מאהבים, נשוב עלו בארנון קולות
ולחשים, כשאסנת הייתה מציינת בדיבורה העשיר להבדלי הים הניכרים
לכל, ולו לצבע התכול והכחול העמוק, לכרבולות הקציפה, לשרטונות
ומישברים, מול הרוגע בפנימה של חוגת הכורכר. הזעף ממערב, מבעד,
מעבר למיפתח.
כך עצר בו ארנון בתשוקתו לכיבוש האתגר שבסכנה, או למיפגן הטווס
שכבר עמד להפגין בפני שתי הנשים ושב למי הלגונה הרדודים, נרבץ
לו בגבול הטריטוריה, והביט באימו ועמיתתה מתרוממות, מכוונות
צעדיהן לגלים.
לפני כניסתן למים פשטה אסנת את בגד החוף, וארנון מצא עצמו
מכיר בחיטוביה האסורים פעם נוספת באותה חופשה.
הן נתקרבו, ולרגע כנערות משולחות נידמו.
אסנת מדודה בצעד, ונועה קלילה ושוצפת. לרגע  נתחככה ירכה בזו
של רעותה הבוגרת, שהייתה נאה לא פחות מזו הצוערת.
נרכנו לצידן במתואם, נוגעות-לא-נוגעות בכתפיהן, ואסנת ניתבהלה
לרגע פן יבחין ארנון ומיהרה אליו בקולה:
"תשגיח על הדברים?"
אמרה כמעט בציווי. באיסור.
גופה נתייפה בביקיני עדין מסריג צמר וורוד ורך בצבעו, נועז
בחשיפתו, נועז מאוד.
עכשיו היה ארנון משוחרר מחשש ההכרה בנשיותה של אימו.
"היי חתיכות,"
נתחייך,
"בנות ים שנסתרסו יארבו לכן,"
אמר, ואסנת עצרה בעצמה מלחייך. שומעת את הדי דבריה שלה משנים,
וגלגולם לימים.
"קליאופטרה הזועמת,"
הוסיף והמתין להיענותן, וזו לא הושבה,
"תשליך אתכן!"
חתך בנשיפה, משלים עם נידויו מחברתן. מצפה להן לחזור, או אז
תתפנה נעה וודאי, חשב בליבו.
עד כמה נתאווה לשגלה!
לרגע שוב מוכעס היה בתופסו את חציצתה של אימו ממעמד אפשרי
שכזה.
הן נתרחקו ונעלמו במים, וארנון, שזה אך כה ניכסף לחברתן
החושנית, עצר בעצמו. מרגיש בלא מודע שאינו רצוי במחיצתן, ולא
ירד לפשר. מאידך ובו בזמן חש בהפתעה בכעסו השוכך במהרה,
לראשונה מאז חופשתו המחוסכת.
שליו היה עכשיו. נשטף המיות רוגע וחסד.
השתיים נעלמו כליל, והוא יצא מהמים הרדודים, נשתכב על ביטנו
ואולי אף נרדם ברוח הקלילה, כשהבחין באימו שחזרה.
לבדה.
מביט היה מלמטה למעלה בגיזרתה המרהיבה ונשמתו נעתקה ופרחה בו.
הוא, שמצא עצמו מתיר גידרי עריות וטאבו ברחבות כל אותו יום,
הביט בשדיה הגדולים ובחזיית בגד הים הלח.
זו לא רק שדבקה ליצורי חמוקיה המלאים של אימו, אלא נועז מיכך,
הסריג הבהיר השקיף כולו!
הוא נתבהל וסקר במהירות את החוף השומם, חרד עין מי עוד שזפה
לדדיה, ונתרומם בחטף.
אסנת שחשה ולא ידעה במה, נתעצרה על מקומה באחת. ממותחת בציפיית
שאלה.
שדיה הנהדרים נתפחו עוד יותר, עולים ויורדים בהתנשמה.
ביטנה נתכנסה בתלילות חדה, יפה אף  מחיק נערה חטובה.
"השתגעת?"
קרא,
"הבגד שקוף!"
ניתנשם.
"רואים... את הכל...!"
היסב שוב מבט מהיר לחוף הריק,
"הכל!  הכל! הפיטמות! את כל השדיים שלך!"
צרח וניתקרב  כשור נגח.
מביט היה הישר לגופה, רגע והיה מקרע את חזיית הבגד שממילא
רופסת היתה, כך, לתולשה, לקרעה מעליה, לערטל את שדיה כליל,
להטילה בגבה אל החול, ואוסנת שתפסה  את המתרחש, רק לחשה
ברשיפה:
"אני אימא שלך!"
"אז מה?"
כמעט צרח.
"גם קליאופטרה לא שכבה עם בנה!"
"באמת?"
ניתאדמו פניו,
"מה זה קשור! את והסיפורים שלך!    ז ו נ ההההההההה!"
והרפה בעיניו מיצוריה המסוערים, רץ ונחפז למי הלגונה.
מורתח.
חותר בעזות למיפער המקציף.
פיתחת הבריכה הצפונית בטנטורה.
הוא נישתלח למים סוערים, מעורבלים באיום שיבולות וזרמים.
היא...
כמעט ורצה לזעוק,
'יפהיפיה,'
ונשתנק ממי מלח שבלע. נבעת בחשש הד קורבנות ארכאיים באלו המים
ממש. וחתר בכל כוחותיו.
עכשיו היה במרחב. בשוקע גלים עמוק ומכרבל.
אישה! אישה!  וכשתיארה את ההן, השתיים!
דמותן נתקרמה לעיניו, נעה הגמישה-גמישה, ואימו הנשית והבשלה,
וחש בהכרה מיזדהרת.
נכון, היא אסורה, היא אסורה, היא אסורה עליו, בלתי מושגת,
ועדיין, לראשונה שנראתה בנשיותה לעיניו והיה זה גילוי עבורו
שלא יכל להיבטל מפניו.
רצה שתהיה בבריכת קליאופטרה!
אין לך מקום לראותה בחישוף חיטוביה אלא שם! בבריכה המוצנעת,
הלמה בו ההכרה. ולא הודה בליבו לתאוותו האסורה! שניתכוון
לעריות ממש לעברם בבריכת קליאופטרה!
היא שם!
חייבת להיות שם!
נפעם ומיוסר ומתכלה בציפיה, שינה כיוון שחייתו ונפנה מזרחה.
חותר במאמץ, מתקרב למפתח השוצף.
דמות אישה נתבלטה על מדף הכורכר.
נבהלת למראה ראש קרב ושוקע בסוואל עמוק של שוקע גל כהה ואפל
ושב וניגלה מעלה מעלה בכרבולות עזות של קצף לבן ורותח.
"לכאן, לכאן!"
קראה, מבועתת, מנפנפת בידיה, וארנון החליק כיצור ימי שאול
ממיתולוגיה זרה של שרף או רישפון סמוך לשפת טבלת הגידוד, היא
מדף הכורכר, ממתין מיומן ונידרך לגל שיניפו עליו. גל שלו יטעה,
ימעכו ויפרקו כרכיכה, ממתין לרגע החד והאחד של תופס גלים
מחונן.
הנה הוא בא.
אתה נשאב, מנמיך ושוקע, לשניה אף מרחיק ונמשך לאחור, ואז! זה
בא! ועולה ומתנשא עליו. מתרומם וניצב מיוצב על מדף הכורכר
במאומץ ובמלוא פניו למולה.
נעה עוד פלטה אנקת בהלה.
לרגע חשבה תראהו מתרסק ונמחץ מהולם הגל, ועכשיו עמד מולה
מתנוצץ בחיטוביו, מחווה בידו שנשלחה למותנה בניד לא מורגש
כמעט, מובילה לבריכת קליאופטרה הסמוכה שבמדף המחוספס.

בריכת קליאופטרה, מעטים יכירו.
זו בת מטרים ספורים, שעומקה כמעט כקוטרה הוא.
מניין שמה העממי, מי ידע, שהרי לא הייתה מלכותית, הן לא הייתה
היא.
ואולי הייתה זו אסנת ברשפי הגיגיה שטבעה בקסמיה את שמה הטבעה
היא? הד ולחשים במילות מספרות קדמניות וארכאיות, רוקחות עלילות
מזה כבר וימים, וזה אך ועכשיו.
ולכשנאחז הכינוי, נתקבע בפי כול.
בריכת קליאופטרה.

נעה צללה, מחליקה פנימה.
ארנון החיש אחריה. מדביקה בקו תת-המים ונאחז בה, ללא מילים
שממילא לא יכלו להילחש, והם נתלפתו ונתעלו מעל פני המים.
היא נתייצבה ביד אחת לשפת הכורכר החדה, העויינת, וארנון קילף
מגופה את חזיית בגד ים הפעוטה ששקעה בבריכת קליאופטרה, עמוקת
מי המלח.
את תחתון הבגד כבר משכו, גררו ותלשו אצבעות רגליו בביעוט
מעוור.
שדיים עזים, חדי פיטמה, סימאו את עיניו.
הוא נשתלח לתוכה. מתעגן באוזנות מותניה בבעילה עוינת, אלימה,
מחוסכת.
נעה נתנשמה ושתקה. נהלמת באוניו המיוסרים, המדוכאים והמתפרצים
לתוכה, והוא נתעצם, ומשגלם המכוער נסתיים בחטף.

"אסנת בחוף?"
שאלה לאחר שניות מה.
"בחוף?"
ענה,
"בחוף כמו זונה. עם חזייה שקופה,"
הטיח בה מררתו במלוא כיעורו. נועה סטרה על פניו.
"זונה? אימא שלך? האישה, האישה הנדירה הזו?"
"כן! בבגד ים של שרמוטה! בגד שקוף!"
התיז,  בנשיפה, מלוהט להכפיש.
"בגד הים שקנינו. שתינו. שאני מדדתי לה! מתנה ממני!"
קראה נעה בזעם, ונתעצרה כשהבחינה בהיחשפות דבריה.
"קנית? את? לאמא?"
"אינך מבין? לא רצית להצטרף אתמול כשהציעה לך? אז לבשה בשבילי
את בגד הים החדש, כפי שהבטיחה כשלא ידעה שתצוץ לך ברגילה
האגואיסטית שלך!"
עכשיו לא עצרה בעצמה והטיחה בחרון וללא רחמים.
"היינו אמורות להתעלס פה שתינו. חוף ריק מאדם. בריכה מוצנעת,
יום ההולדת שלי. ואתה פלשת  לך!"
שצפה בעזות, כמו יורקת ארס.
"אנחנו יחד! לא רק קולגות. אתה מבין? אתה מבין? אתה מבין, ילד!
ואסנת דחתה! מתנה וקושרת! מסרסרת בי להישתגל עם בנה כתנאי
להמשך יחסינו. אתה מבין?
"עכשיו אני אשכב איתך, כפי שהבטחתי. והפעם יחד! נדמה שנינו את
אותה אחת! אותה, הבלתי מושגת! ואתה תשכב איתי! כפי שציוותה!"
כך רשפה ונתלפתה עליו, ולרגע שקעו ללא נשימה.
משגלם האריך.
הפעם נועז ומשכר היה.
נעה נפרצה ראשונה. באנקה, בטלטלת ביאה שלמה.
שניה אחריה כמותה נצטרח ארנון בטלטול פורקנו  במילת שם אסורה
על שפתיו.
כך לרגע נותר רפוי ומרוקן, ושב לשגלה, צורח לים הנפתח, אותך,
אותך.. אות... וניתבקע בשלישית.



כמו דממה, וגעש הים.
זעמו מי הלגונה, את אסנת! הביאוה!
געשו וגאו למישפך המיפתח, התלכדו, נפרדו ושקטו, עת ניגר ונשטף
לקרבם קורבן דוק שכיבת זרע צפופה וסמיכה.
חייכה מנמלה הקבור באלכסנדריטה הרומית גבירה.
התקמרה אסנת על החוף, והרוח הזקיר פיטמותיה לכדי כאב ממש. עמדה
מתנשמת ומשקיפה למערב.
דרוכה.
מגורה.
מקשיבה.
כרתה  אזנה למרחק מיילים רבים של מים שוצפים, שומעת כיצד נאנקה
מלכה על משכבה.
והתנשמה בערגה הגבירה.
בריכת קליאופטרה.







אפילוג

שלוש שנים אחרי סתיו 1970 ,  בתשע עשרה לאוקטובר שבעים ושלוש
נהרג סרן ארנון לוטן ברמת הגולן.

שלושים ואחת שנה לאחר מיכן העזה אסנת לוטן לחשוף את עזבון בנה
שכלל מכתבים לוהטים שלא העז כמובן לשלוח לה מעולם, ואסופת
סיפורים קצרים.
זאת  כאקט מחאה נרעשת לעקדת היצחק המתמשכת, לעריפת ראשי ילדים
בשטחים, בכביכול מלחמות אין ברירה, ומלחמות קיום שאינן אלא
הצדקת כיבוש לחבורת פנאטים קיצוניים וסהרורים.
מול להקת מצלמות והבהקים  אמרה הפרופסור.. חתנית פרסי..  
בקול נוקב ובמבט מישיר לכתב המתנחלים שהטיח בה על פריצותה:
".. אני מעדיפה אותו חי וסוטה עימי בנוראה בסטיות , ולא יהרג
ובל יעבור ומת קורבן חינם לעבודה זרה, ולשפיכות דמים של מלחמות
מטומטמות. ..."











loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מוות לכל
הבחורות היפות

בתול בן שמונה
עשרה


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/9/04 6:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
באגבאסטר יוד

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה