בשבי שלך
האור הבודד שבקע - היה מחדרך.
תאי חלקתי עימך
ופיסת השמיים היחידה שהייתה לי - תפורה בגסות לחלונך.

התפאורה דיברה על יתמות לב
וילדות עם עבר אפור
לא ידעתי כי חפצתי בך להתאהב
ולבכות לך בלילה השחור

כזפת ידעת לכסות כל שעל
גם כשאור הירח הטיל צילך לדרכי ממעל
אך כמשת ונמוגת באור היום
השנים עיקלו את דרכייך עד הלום.

בהן את ואני התפתלנו עד תום
עד כי לא נותר שביל ממנו לא הוסר המחסום
וכל המחסומים אשר הפלתי
איתם לתוכך נפלתי.

ועכשיו תא כלאך השחור
צובע שוב את קירותיו באור
כדי להעלים את כל המילים
עימן חרטתי בליבך שירים.

האם יש מאחוריהם
בשר ודם אשר עדיין כואבים?
ומי העלים מהם
זיק ימינו הראשונים?