אני אוהב את החושך.
מוחלט. שחור. טהור.
ריקני, אבל מכיל כל כך הרבה. מכיל הכל. ריקני כל כך.
אני אוהב את החושך - כי אני לא אוהב את האור.
הוא שורף לי בעיניים. שורף לי בנשמה!
שורף אותי עמוק מבפנים, בכל מקום, ואין איפה להתחבא.
והצללים רק מתארכים.

באור כשרואים אחרים, מקבלים את הדגש, מהחיוכים. לבד!
בחושך כולנו לבד, ושווים. בחושך לא רואים את הלכלוך. לא רואים
אף אחד!

בני אדם מאז ומתמיד ברחו מהאור.
מהקוף הראשון במערה ועד לביל גייטס במגדליו האיתנים.
כמו נמלים שבורחות מהאש אנחנו זוחלים ומסתתרים, פוחדים מהאור.

ועכשיו התקדמנו, יש לנו אור משלנו. אפשר להדליק אותו מתי
שרוצים.
אפשר לשנות את הצבע, שיהיה יפה יותר.
אפשר להחליש אותו. כשהוא מסנוור.
אפשר אפילו לכוון אותו.
אפשר לכבות אותו!

הוא שלנו האור הסיתנטי הזה, אנחנו אדוניו, שיאיר מה שנרצה!
וביום, בשמש אנחנו רצים כמו ג'וקים שנתפסו לא מוכנים. הקפצה,
הקפצה, אור!
האור הוא הכאב של העיניים. אויבם המוחלט. שליטם חסר הרחמים.
כמו המוסיקה שתוקפת באכזריות את האוזניים.
כמו הייסורים שבמגע הכי קל, במשב הרוח, בחום ובקור.
והריחות והטעם ששורפים את דרכם לתוכנו להלבות את יצרנו,
להרחיק אותנו מהמציאות אל עולם הבשר.

הכאב, מדיבור כשאתה מרגיש שכבר דיברת יותר מדי ועדיין מעולם לא
אמרת כלום,
ושזה לא משנה גם ככה, כי אין מי שיקשיב או יבין וכל מה שמונע
ממך לצרוח זה הכאב!!
הכאב שבלב!
הכאב שבאויר, דרך האף לתוך הריאות, כובל אותנו לכאן, מזין את
צרחותינו..
ומתפשט - עם הרוח ומגיע לכל מקום.
אלו כולנו, בחושך, רחוק מהאור.

החיים שורפים אותי, בלי רחמים, מוקף בלהבה אני מתבונן פנימה.
אל החושך, אל השחור.
אל המוות המתוק כל כך, בלתי ניתן להשגה,
מיוחל, שליו, רגוע...
וחשוך.