זה לא שיר על שקיעה;
השמש בזיכרון הזה
מקבל תפקיד משני.
חילופי דברים בשעת דמדומים,
שיח משוררים,
לעיתים דברים נאמרים.
במשפחה,
שניים מתוך ארבעה,
למעשה שלושה - אך יעידו זרים.
אחד פגוע ראש, השנייה פסיכוטית
ואותה (הלא אקוטית) שאין סופרים.
גם עניין האמונה שהתברר נזיל עד מאוד,
מין תמהיל אינדוקטריני שלא עורבב כיאות. ממש כמו הגנים.
היא אמרה שברוך השם, יש על מה לכתוב
ואילו אני אמרתי שאצלי אין ממש; אני בונה עולמות
ואז שופך לתוכם מילים.
ומול רקיע אדום היא אמרה לי
בחיוך שצופן הרבה, שכמה טוב שהחיים זימנו לה
חומרים בלתי נדלים לכתיבה.
אני חייכתי והינהנתי
-רק אחר כך הבנתי.
מוקדש לטלי וישנה |
