יש את מי שאני באמת.
ויש את מי שכולם חושבים שאני באמת.
וזו לא אותה אחת. אף אחד לא יודע מי אני באמת.
בעצם, אני לא יכולה להתלונן על זה, כי זאת אני שמונעת מאנשים
לדעת מי אני באמת. אבל אני בכל זאת מתלוננת. כי האמת היא, שלאף
אחד לא נראה שאני מסתירה משהו, לאף אחד לא נראה שיש משהו מעבר.

אז מצד אחד אני יכולה לראות בזה מחמאה לכישורי השקר שלי, אבל
אני בוחרת לראות בזה הוכחה לכך שלאף אחד לא באמת אכפת. לאף אחד
אין את הרצון ואת הזמן לעצור לרגע ולהסתכל עלי ולראות שמשהו פה
לא כל כך בסדר.
אף אחד לא יודע עד כמה אני עצובה.
אף אחד לא יודע כבר כמה זמן אני בעיקר רוצה להתאבד.
אף אחד.
ולאף אחד לא באמת אכפת.
אז כן, יש את כל החכמים האלה, שיגידו שזה סתם תקופה, זה הגיל
הזה, זה סתם נדמה לי.
אבל אני לא מטומטמת. ואני יושבת בצד ואני מסתכלת טוב-טוב
מסביב.
ואני רואה.
אני רואה הרבה יותר ממה שלאנשים נדמה. ואני מבינה הרבה יותר
ממה שנדמה.
ואני יודעת, שזו לא סתם תקופה, וזה לא הגיל.
זאת אני באמת, ומי שכולם חושבים שאני באמת.
וזו לא אותה אחת.