אתמול בסביבות השעה 11 בערב אמא שלי מגיעה הבייתה, כהרגלי
יצאתי מן החדר להגיד לה שלום. פניה היו ירודות ורק חיכו שמישהו
ישאל אותה מה קרה. כמובן שאלתי, היא ענתה: "דודה אסתר נפטרה".
לא ידעתי איך להגיב לעניין, זו בעצם הפעם הראשונה שמישהו קרוב
מהמשפחה נפטר, לפחות בתקופת החיים שלי.
דודה אסתר הייתה אחות של סבתא מצד אמא ובקושי הכרתי אותה. היא
הייתה חולה מאוד והייתה במוסד סיעודי קרוב ל-3 שנים בזמן
פטירתה. יחסיי איתה לא היו קרובים במיוחד, למעשה חוץ משלום
ולהתראות לא ממש דיברנו.
למחרת אמא שלי מעירה אותי בסביבות השעה 10 בבוקר לשאול אם אני
מוכן להסיע אותה לתחנה המרכזית לקחת אוטובוס להלוויה אשר
התקיימה בקרית-גת. לאחר מריבות עצמיות במיטה החלטתי לגרד את
עצמי לנסוע יחד איתה עד קרית-גת - להלוויה. אומנם אני בספק אם
לדודה אסתר יהיה כזה משנה בן אם אני אגיע או לא, אך הרגשתי
שאני צריך לעשות "ג'סטה" לאמא שלי, לפחות הפעם הזאת.
כאשר קמתי ראיתי שגם אח שלי מתחיל להתארגן ולהתלבש, אח"כ הבנתי
שגם הוא מגיע - לזה קצת היה קשה לי להאמין. יצאנו במהרה עם
האוטו, אח שלי נהג. במהלך הדרך אמא שלי סיפרה כל מיני סיפורים
אודות דודה אסתר ויחסיה איתה. אמא שלי טוענת שדודה אסתר הייתה
בן האנשים שממש סבלו בחייהם. היא הייתה בת 67 (בערך) ביום מותה
וכשאני אומר "בערך" אני מתכוון שאפילו היא לא יודעת בביטחה מהו
גילה. כשהייתה בערך בת 5, שני הוריה נטשו אותה ואת שלושת
ילדיהם האחרים. היא הייתה הבכורה, אחות לשתי בנות (אחת מהן זו
סבתא שלי) ואח נכה. אחרי מספר שנים היא ומה שנותר ממשפחתה עלו
לארץ. דודה אסתר לעולם לא התחתנה ואין לה אף לא ילד אחד. היא
הייתה אשה קרה וסגורה, לגיטימי למישהי שעברה מה שעבר עליה. אמא
שלי אמרה שכל חייה לא ראתה אותה מאושרת או שמחה וחיה חיים
פשוטים ודלים ללא אף רגע מיוחד אחד, תמיד זה נראה שמשהו מטריד
אותה, עכשיו כבר לא.
אחרי כל הסיפורים של אמא שלי במהלך הדרך כבר הרגשתי שאני ממש
מכיר את דודה אסתר ועוד לא הייתה בעיניי עוד אדם מן המשפחה
הרחוקה יותר שלי. הגענו לבית העלמין ומייד אני מבחין בכל דודי
ודודותיי, בעיניי כולם היו דמעות. אף לא פעם אחת ראיתי אחד מכל
האנשים שהיו שם - בוכה. וכאשר ראיתי את כולם בוכים יחדיו, כבר
הרגשתי דמעות עולות לעיניי. אני לא חושב שהייתה לי חוויה חזקה
יותר מלראות את אימי, סבתי וכל הדודים שלי בוכים בזמן אחד.
הרגשתי שגם אני כל כך רוצה לבכות יחד איתם בפרץ דמעות אחד
גדול, משהו היה תקוע לי בין הלב לגרון, משהו שרצה לפרוץ מהר
ובחוזקה. מסיבה לא ברורה לא נתתי למשהו התקוע הזה להשתחרר
במלוא כוחו, ורק טיפות קטנות זלגו מעיניי. אני הייתי עם משקפי
השמש שלי שסירבתי להורידם, מסתבר שגם אני אדם סגור במקצת.
תמיד היה לי קשה לראות את אמא שלי בוכה, ותאמינו לי שהיה לה
הרבה על מה לבכות. אותו דבר עם סבתא שלי, רק שאותה אף פעם לא
ראיתי בוכה מעצב, רק מאושר, בחתונות ואירועים דומים. סבתא שלי
הייתה אישה חזקה מאוד, הרי גם היא עברה מה שדודה אסתר עברה, אך
היא התחתנה והביאה לעולם שישה ילדים שאפילו לחם בקושי היה. אל
תחשבו לרגע שסבתא שלי לא עבדה ועמלה קשה כדי לתת הכל לכל אחד
מהילדים שלה. אני לא הרשתי לעצמי להסתכל על פניה של סבתי, כי
ידעתי טוב מאוד שזה מה שישבור אותי לגמרי.
עם תחילת ההלוויה והתפילות המתלוות אליה עברו הנשים הצידה
והגברים הביאו את דודה אסתר על אלונקה. היא הייתה מכוסה בבד
כחול כהה עליו היו רשומים דברי תורה כלשהם, לא הייתי בקיא
במיוחד בהליך ההלוויה היהודית. בזמן התפילה חמקה אחות של דודה
אסתר אל תוך אזור הגברים והחלה לנשק את פניה של דודה בעודה
מכוסה, היא אמרה לה "זהו, עכשיו את יכולה לנוח" מספר פעמים עד
שהרחיקו אותה מהאזור. התפילה נמשכה ולי לא ממש היה מושג מה
עושים או מה אומרים אז חיכיתי בסבלנות. אחרי סיום התפילה שמו
את דודה אסתר על עגלה גדולה כזאת ולקחנו אותה כולנו, כולל
הנשים אל מקום קיברה. זה היה "מסע" לא קטן, הסתבר לי שבית
עלמין יכול להיות מקום גדול. בעודנו חולפים על פני מספר רב של
קברים, ניסיתי לתפוס כמה שיותר מהכתוב על הקברים - שמות, שנים
וברכות למיניהן.
הגענו לאזור של חלקות הקבר הפנויות ומייד גם לקבר שבו לאחר
מספר דקות תנוח לה לעולמים דודה אסתר. הגברים הרימו והכניסו את
דודה אל תוך הקבר והסירו את הבד הכחול שכיסה אותה. במשך כל
התהליך הזה הנשים אשר עמדו בצד ביניהן אימי, סבתי ודודתיי, בכו
וצעקו את דבריהן האחרונים לדודה אסתר. משפטים כמו - "זהו הכל
נגמר", "יהיה לך עכשיו רק טוב", "עכשיו את יכולה לנוח". אני
עמדתי יחסית רחוק מהקבר, בין עוד מספר קברים ריקים. שוב היה לי
תקוע משהו מעל איזור הלב, גם אז לא נתתי לו לפרוץ, למרות שממש
רציתי.
עכשיו הגיע השלב הסופי, כל גבר בתורו לקח מעט חול ועפר עם
המעדר ועזר בכיסוי הקבר. פה כבר הבכי והצעקות הגיעו לשיאם, כך
גם אצלי בפנים. אני לא העזתי לקחת עם המעדר חול ולהשתתף בכיסוי
הקבר, לא הרגשתי בנוח עם זה, בקושי הכרתי אותה. עם סיום כיסוי
הקבר הרב קרא "יצחק, בוא הנה", יצחק זהו סבא שלי, הוא הכיר את
דודה אסתר ממש טוב. גם הוא לא ממש העז להתקרב אל הקבר אך היה
חייב. אני זוכר אותו עומד מול הקבר ובוכה כמו ילד קטן בקולי
קולות, גם אני רציתי.
הסתיימה הלוויה, וסבא יצחק עדיין בוכה, לא הפסיק לרגע, כל
המשפחה שלי כבר אומרת לו "תפסיק כבר לבכות, זוהי דרך החיים".