"עלמה את חייבת לבוא איתנו למסיבה בים המלח" צעקה לעברי לירון.
המשכתי למצוץ את הסיגריה ודמעות טיפטפו מעיניי. "תקשיבי זה מה
שיוציא אותך מהבעסה" היא חייכה אליי וכשחייכה לא יכולתי שלא
לחייך בחזרה.
                                 

חצי דרך לים המלח ישנתי וחצי דרך עישנתי. ישבנו לנו ארבע בנות
באוטו כשלירון ורוית מתחלפות בניהן בנהיגה מדי פעם. אספנו
לאוטו אתיופי חבוש כיפה עם קיטבג על הגב והוא שיעשע אותנו עם
אוסף בדיחות וסיפורים על חברתו הרוסיה. כשהוא ירד מהאוטו
נרדמתי שוב.
הגענו בשעות אחר הצהריים והתמקמנו על החוף, אני ישנתי באוהל עם
לירון ורוית ישנה ביחד עם רוני. "המסיבה מתחילה בסביבות שש
בערב" פסקה רוני. ואני הצעתי ללכת לישון עד אז. כולן קיבלו את
הסכמתי מלבד רוית שהחליטה להשתכשך בים. היא העירה את כולנו
כעבור שעה, אלפי צעירים גדשו את האיזור כולו. לירון שנראתה
מאוד משועשעת מהחוויה קפצה על רגליה באושר ואמרה לי " את לא
מבינה עלמה איזה כיף יהיה לך". חייכתי.


                               

מוזיקת טראנס החלה להתנגן ברקע, רקדנו כמו מטורפים אחוזי אמוק.
שכחתי מגידי ומהפרידה שלנו, שכחתי מההורים מהבית, מכולם. על
רקע המוזיקה ופשיטות הסמים שערכה משטרת ישראל  צדה את עיניי
נערה יפייפיה, רגלייה טופפו על החול ושמלתה הלבנה התנופפה בקצב
הרוח. שיערה היה שחור ומבריק ובאותה עת נזרק על כתפייה
החשופות. הייתה זו לירון שהוציאה אותי מהשלווה של להביט בה.
"מה קורה עלמה?על מה את מסתכלת?מצאת חתיך חדש?" משלא עניתי לה,
עזבה אותי לנפשי.
כשסובבתי מבטי לאחור שמחתי לראות שהיפייפיה בלבן עודנה רוקדת.
לפתע התנגשו עיניה בעיניי הסמקתי. הפניתי מבטי הצידה והמשכתי
לרקוד.

                             

יד רכה וקרה נגעה בכתפי, הייתה זו אותה נערה שבה בהיתי קודם
לכן.
"היי, איך קוראים לך?" שאלה, הופתעתי שניגשה אליי ועוד יותר
הופתעתי שמקרוב היא הרבה יותר יפה. "אני עלמה נעים מאוד" אמרתי
לה בקול סדוק. היא חייכה והציעה לחפש מקום שקט יותר. שמחתי על
הצעתה והלכתי אחריה. בדרך ראיתי את לירון ואת רוית רוקדות עם
שני בחורים ושמחתי שהן לא ראו אותי. התיישבנו רחוק מאיזור
המסיבה ממש קרוב לחוף. היא הרימה את שמלתה וחשפה רגליים שזופות
ומושלמות. "כמה את יפה" לחשתי לה והיא השיבה " את יפה יותר"
וחייכה. שקט שרר בנינו, שקט של מבוכה. בצעד נועז שלימים
הערצתי, פשטה את שמלתה וטופפה צעדיה לכיוון המים. אני, מוקסמת
מגופה, נשארתי יושבת דקות ספורות במקומי ופי פעור. היא צפה על
פני המים ועצמה עינייה. גם אני התפשטתי ונכנסתי אחריה. "איך
קוראים לך בכלל?" שאלתי, לאחר שנזכרתי כי אינני יודעת מה שמה.
"ענבר" ענתה וחייכה בשלווה. יצאנו שתינו מן המים ובעוד שתינו
עומדות עירומות קרבה אליי ונישקה אותי ארוכות. נפעמתי
מהמושלמות. שלה. של הנשיקה. של הרגע. הכל היה כל כך שליו
ורגוע. נגעתי בה כדי להוכיח לעצמי שהיא קיימת. היא חיבקה אותי
נרדמתי בזרועותיה אל תוך הבוקר הבא.

                             

"עלמה!" "עלמה קומי"!
"אאוצ'" צווחתי כשהרגשתי בעיטה בצלע הימנית. היו אלה לירון,
רוית ורוני, הן עמדו כשעיניהן אדומות והכריחו אותי לקום משנתי
הקסומה.
"איפה ענבר?" שאלתי ספק אותן, ספק את עצמי. הן הקימו אותי
מהחול החם ולירון אחזה בכוח את ידי וגררה אותי לכיוון המכונית.
לא היינו היחידות שחזרו עם החום הביתה, ואני במקום לעזור לבנות
עם הציוד נותרתי עומדת, מחפשת עם עיניי את ענבר מאתמול. "לאן
נעלמת אתמול?" צעקה לעברי רוני כשראשה תקוע עמוק בבגאז' של
האוטו והיא מנסה לדחוס לתוכו את הציוד שהבאנו. כולן עזבו לרגע
את אירגוניהם וחכו למוצא פי.
"סתם הלכתי לשבת עם איזה משהי" עניתי. "משהי?" שאלו שלושתן
מופתעות. "כן... נו אחת מגניבה כזאת". הן חייכו אליי ועזבו את
הנושא כשראו שאיני ששה לדבר עליו. "יאללה עלמה כנסי לאוטו, לא
תוכלי לראות אותה בין כל המסטולים האלה בין כה" חייכה רוית.
אבל אני ידעתי שאם רק תופיע אראה אותה מבין כולם. היא לא
הופיעה. ורוני יצאה מהאוטו וגררה אותי איתה לתוכו חזרה. כל
הנסיעה הייתי מצוברחת אך מוקסמת כאחד. לא ידעתי מה היה פשר
הנשיקה מאתמול, החיבוקים, ההתגפופיות אך גם נסיתי להבין מהו
פשר ההעלמות שלה.

                                 

קול צפירה חזקה קטע את מחשבתי, כאשר פיאט אדומה וישנה עקפה
אותנו בכביש המעוקל. "בת זונה" צווחה לירון לנהגת הפיאט, זו
עצרה בחריקה את מכוניתה בצד הדרך. "תעצרי, תעצרי!"  צעקה רוית
ללירון שנהגה והיא אכן עצרה.
דלת המושב הקדמי נפתחה בחריקה ונהגת הפיאט יצאה לכיווננו.
"הנה היא באה בנות" הכינה אותנו לירון לבואה של ה"בת זונה"
שחתכה את רכבה האהוב בכביש. הפניתי מבטי לאחור כדי לראות מי
מתקדמת לכיווננו וליבי החסיר פעימה, קפצתי מהאוטו ורצתי אליה,
הייתה זו ענבר.
"הבנות שקלטו שמצאתי את האבידה החליטו לפסוח על עניין העקיפה
וישבו בשקט בתוך המכונית כמו ילדות טובות.
ענבר שלפה עט מהכיס וכתבה את מספר הטלפון שלה על גב כף היד
שלי. "מצטערת שעזבתי אותך ככה הבוקר, אני פשוט ממהרת הביתה,
קרה איזה מקרה חירום ואח שלי צריך את האוטו, זאת גם הסיבה
לעקיפה, תסבירי להן" חייכה קלות והצביעה לכיוון הרכב. היא קפצה
אל תוך הפיאט ונסעה לעבר האופק. ואני, מאושרת העתקתי את המספר
מכף ידי לעבר דף והכנסתי לכיס.
"תתקשרי אליה?" שאלו חברותיי.
"אולי" עניתי.
אך בליבי כבר ידעתי את התשובה.