"זוזי ממני, מגעילה".
אני מרגישה איך אני מתכווצת אל תוכי.
כולי עלבון.
"אני שונאת אותך. שונאת, שונאת שונאת."
אני מסננת.
כל גופי מתקומם, אבל אני ממשיכה
"שונאת אותך שאת יכולה לומר לי דברים כאלו,
אבל הכי אני שונאת אותך
על זה שלא יכולה להפסיק לאהוב אותך".
אני מרגישה מובסת, מקווה שמילותיי מכאיבות לה.
רוצה להכאיב לה.
לא רוצה לכאוב לבד.
לא רוצה להכאיב לה.
רוצה לכאוב לבד.
"מגעילה, את מגעילה" רק זה מהדהד בראשי.
מחשבותיי סתורות, מנסה לומר לעצמי שהיא כועסת.
מנסה.
מובסת.
יודעת שנוצחתי.
העלבון המוחלט.

גופי שהפך לאהוב,
עם עיניה התרות,
חוזר להיות כשהייה.
קליפה שנואה שאין לי שום רצון להביט בה.
עירומי מכאיב פתאום, מדגיש לי כל פגם, כל קפל.
אור המחשב מדגיש הכל, אינו מכסה דבר.
שונאת אותי.
ערימת שומן חסרת עמוד שדרה.
אני נמסה לתוכי.
אצבעותיי נמסות על המקלדת.
בפי עומד טעם מתכתי.
רוצה לברוח, אבל אין לאן.
גופי לי כמלכודת ואני ארנבת למול גלגלי המכונית הדוהרת מעבר
לסיבוב.
אני נלכדת באור המהפנט,
רגליי מסרבות לי.
עוד רגע קט ואשמע את קול העצמות המתפצחות,
כל כולי, שרגשותיי נעלמו ממני, מוקהים בלהט העלבון,
אחוש את עוצמת הפלדה על גופי החשוף.
שנייה לפני שאשיב נשמתי עוד אשמע את קולה.
"מגעילה, זוזי ממני".

אני פוקחת את עיניי.
צופר המכונית רועם, רגלי עולות לזינוק אחרון.
אני מעבר לכביש, רגליי גומאות את המרחק הביתה.
במיטתנו גופה החשוף, האסור. גוש מחניק את גרוני.
כל נשימה עולה לי בכאב.
אני שונאת אותי.
אינני אני עוד.
אינני עוד.
מחר אצטרך למצוא עצמי מחדש.
אולי אמצא שם גם אותנו.