כשמה כן היא. מחלה.
היא הגורמת למחשבה להתהפך ולגוף להזיע באי נוחות, לעצימת
העיניים בחוזקה, במטרה למציאת הברקה כלשהי, שיפור. אין כמוה...
מחלת הסיפוק. יש אנשים שלעיתים מחלימים ממנה ואומרים "זה דיי".
אך לאחר זמן מה בעבור עוד מקרה או שניים הם נדבקים בה או
חוטפים אותה שוב.

כך הוא האדם, חמדן עד מאוד, אבל בצורה עדינה.
למרות האיסור הכתוב בספר הקדוש "לא תחמוד". אולי האלוהים חרט
על אבן את אותו איסור כמן דבר שיש לשאוף אליו. בכדי להגיע אל
גן-עדן עלינו לשאוף להגיע אל אותם מעשים טהורים ונטולים כל רע
ובכך לנסות ליישם כל הזמן את אותם חסדים גדולים, אבל במקרה אחד
הדבר בלתי אפשרי... הסיפוק ההוא מגיע במטרה אחת. לבחון את
רצונות האדם, את כוחו הנפשי. ברגע שלאדם יש משהו טוב בידיו,
שכביכול השיג או קיבל, הוא יהיה מרוצה; אך תמיד תעלה אצלו
המחשבה, "יכולתי להשיג יותר". וכן יש מקרים בהם האדם מרוצה
במעשיו ועל פניו מתפרס חיוך גדול, לא בהכרח מתרברב, כאשר הוא
יודע, שניצל את כל כוחו, בכדי להגיע אל המבוקש ולכן גם קיבל את
מה שרצה, אבל האם זה מונע מאותו המחשבה לצוץ במוחו? "יכולתי
להשיג יותר ממה שרציתי?" אכן כן, חשיבה רבה דורש אותו הסיפוק
מאותו הישג מסוים בחיי האדם. אתה מסופק, אי לכך: על פנייך הבעה
שלווה מפני שבנשמתך אתה שקט... אבל בראשך נמצאת מעין נמלה
מציקה, שלא מפסיקה להלך לה במהירות הלוך ושוב ומסננת לך בין
האוזניים "אפשר עוד, אפשר עוד, אפשר עוד, אפשר עוד..." ואתה
מחפש עוד כי אתה באמת חושב שיש, כאשר בתת המודע אתה בעצם רק
רוצה להשתיק את אותה נמלה, להבריח אותה. תכתוב דבר מה ותמיד
יהיה לך עוד משפט להוסיף, תיצור יצירת אומנות ותכתים בה שוב
עוד דבר או שניים, וכך בכל מעשה אשר תבצע - שוב, ישנם כאלו
שידעו מתי לעצור ולומר זהו.

וכאן גם אני אעצור, אבל לעזאזל...
יכולתי להוסיף עוד?