היא מספרת לי כי הבטיחו.
נמלא ליבה באושר.
אחרי חדשים שהטיחו,
מילים שדופות ללא קשר.

כמו ממתג חשמלי,
הפכה משבר כלי,
מדמות דכואה, צוננת.
עלמה פורחת, קורנת.

רק משום
שהבטיחו לה....

ומה אם לא יקיימו
הבטחתם?

קצת התפלספות עם הנושא.

הבטחה הרימה את המורל לאדם שפוף נפש. תמיד קיימת האפשרות כי
המבטיח לא יקיים דבר.
או לחילופין, מכל סיבה שהיא, ההבטחה לא תבוא לידי מימוש. האם
טוב לאדם להיסחף נפשית רק עקב ההבטחה?
יש הטוענים שכגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
האם למגר את השמחה המוקדמת? רק בגלל החשש שלא יתממש?

לדעתי:
החיים שלנו מורכבים מזמן שחולף ואין לו חזרה. כמות האושר
בחיינו שונה מאחד לשני. ברם, אצל כל אחד יש עליות וירידות.
מכאן, אני מגדיר את השאלה הבאה.
היכן טוב לנו יותר, בעליה, בשמחה, בתחושת ההתרוממות? או חס
וחלילה בזמן שאנחנו בשפל נפשי?

אני מעדיף תמיד להיות למעלה עד כמה שיותר. לכן, אם תינתן לי
הבטחה, ואפילו יהיה ספק במימושה, בכל מאודי אזרום עם ההרגשה
הנפלאה מבלי לתת דריסת רגל לחשש שאולי לא תתממש.
הזמן בו הייתה השמחה שרויה בי, זה רווח נקי. שהרי, ממילא שפוף
הייתי לפני שנתנה ההבטחה.

מעניין יהיה לקבל ולקרוא דעות שונות בנושא זה.