אני יושבת וכותבת עוד סיפור מטומטם שייגמר בלי פואנטה. אח,
שונאת סיפורים בלי פואנטה.פתאום, מיקי קופץ לי מהצג של המחשב
ופורץ בצעקות "את לא חושבת שאת חצופה? איך עוד לא כתבת עליי
סיפור? אחרי הכל, אני האהבה הראשונה שלך!". "אוי לא" חשבתי
לעצמי. מיקי צודק.

מיקי התיישב לי על כתף ימין והתחיל להסביר: "ילדונת שלי,
תקשיבי. זאת מעיין מסורת לכתוב סיפור על האהבה הראשונה שלך, את
יודעת, מנהג שכזה. כולם עושים את זה".
עוד פעם ה כולם-עושים את-זה הזה. מתבגרת שכמוני מנסה לעשות את
מרד הנעורים שלה ולהיות שונה משאר העולם, והאהבה הראשונה שלה
מנסה לשכנע אותה להיות כמו כולם. חוצפה שכזו.
מיקי היה חי בעולם משלו, הוא היה בטוח שהוא איזה רוק סטאר
ענקי, עם מבט חצוף, גישה רעננה, מוניטין מלא בזיונים ויכולת
מוזיקלית כמו של ג'ים מוריסון. המציאות הורידה למיקי סטירה
מצלצלת לפנים.
הוא היה מוכר אולי רק בראשון, וגם זה רק בחוגים מסוימים,
מוניטין של זיונים אכן היה לו, רק שרוב אותם זיונים היו סתם
פיקציות או הזיות בגלל עישון כבד של סמים קלים.  

מהרגע הראשון שהכרנו מיקי ניסה לעשות עליי רושם של דבר עילאי
שלא כדאי לפספס. בהתחלה זה עוד הצליח לו כי הייתי נורא תמימה,
כעבור תקופה מסוימת הבנתי שזה הכל דאווין אחד גדול.
כנראה שזה קטע כזה של אנשים שיש להם להקה, הם ישר חושבים שהם
הצ'ילי פפרז, ומתחילים לעשות תנועות מגונות עם הראש והשיער
כאילו שהם מנגנים בלהקת KISS.
מיקי ואני נפגשנו כמה פעמים, אפילו נסעתי עם חברות להופעות
שלהם. שישה אנשים שעומדים על במה, כל אחד עם הפוזה שלו,
מנגנים, מזייפים קצת, ואנחנו יושבות בקהל וצוחקות. ספק בגלל
הפוזה והזיופים, ספק בגלל שאנחנו מדחיקות שהלכו לנו 60 ש"ח.

אני המשכתי בהתבגרות שלי, ומיקי המשיך בנטילת הסמים הקלים
והסיכונים הכבדים . היינו מדברים כמעט כל יום, שיחות הזויות של
 מה-קורה-הכל טוב-מה-המצב-איתך?  הוא תמיד היה מספר שהוא
חרמן, ואני תמיד הייתי מספרת שטויות שקרו לי. מאז שאני מכירה
אותו, הרוק סטאר תמיד ניסה לגרום לי לחשוב שיש לו רגשות כלפי.
לי היה הרבה יותר נוח לקנות את זה מאשר לדעת שזה הכל יצר
חרמנות מטורף שמי יודע מאיפה הוא בא, כי אומרים שסמים אמורים
לדכא את היצר המיני. כנראה שהיצר שלו ממש חזק. מפחיד.
העונות התחלפו, גשמים טפטפו, אני יצאתי עם בחורים, מיקי זיין
בנות בשדה שמאחוריי הדיסקוטק בשפיים.
האידיאלים שלי לגביי פעם ראשונה מהסרטים ואביר על סוס לבן כמעט
ונעלמו לגמרי.
התחלתי להבין שהכל היה אשליה, הרוק סטאר סתם חרמן, וגם אני לא
בדיוק מאוהבת בו.

הרעש שעשה האסימון הניתך בריצפה היה צלול וחזק, הבנתי שאני
רוצה את הרוק סטאר. נקודה. אם יקרה בנינו משהו עמוק, חולמני
ועטוף ברגשות של אהבה עמוקה אחר כך-- אי אפשר לדעת.
אחרי שעברתי טסט, הכל כבר נהיה ברור. המשימה שלי היא לנסוע
למיקי ולברר בדיוק מה אני מרגישה, אם בכלל. היה ברור לי מהרגע
הראשון שכשנהיה ביחד, פנים מול פנים, זה יגלוש ליותר מרק
דיבורים.
אז אחרי חודשיים נסעתי אליו. הוא חיכה לי באיזה מקום מרכזי
ומשם נסענו אליו הביתה.
היה לו ריח מתוק.הוא הסתכל עליי במבט של מבוכה. העיניים שלו
שטפו את הפנים שלי בריחוק.


"את מבינה, נכון?"
"כן" עניתי. "אז את יודעת שזה בעצם דבר טוב שזה קרה?"
לא הבנתי איך זה יכול להיות דבר טוב.
"זה אומר שאת עושה לי את זה ובגדול" חייכתי ממבוכה, והלחיים
האדימו מבושה.
זה ברח לו, יצא מהר מידי, השפריץ לפני קו הסיום.
או בשפה יותר מליצית-- הייתה לו שפיכה מוקדמת. מוקדמת הרבה
יותר מידי.

ירדנו מהבניין המכוער שבו הוא גר והתחלנו ללכת לכיוון האוטו
שחנה במרחק לא קטן משם.
כמה מטרים אחרי דלת הכניסה, הוא פתאום לקח את ידי והחזיק אותה.

ואני חשבתי לעצמי שאין לי מושג למה לכל הרוחות הוא עושה את זה.
הרי הוא במילא לא התכוון לדבר איתי אחרי היום, ועכשיו אחרי
הדבר המביך שקרה הוא בטח ובטח שלא ידבר איתי יותר. אז לכבוד מי
ההצגה? אני לא קונה את זה, והוא לא רוצה את זה. הוא התעקש.
עכשיו הוא גם מצויד בחיוך מטומטם מרוב מתיקות על הפנים. "מה
נסגר איתך?" אני שואלת. "האמת, אני לא רוצה לחשוב על זה", הוא
ענה.
יופי, עוד אידיוט שמנסה להיות פילוסוף ולא מצליח. נפש מעונה
שכמותו, לא רוצה לדבר על זה כי הוא חושש ממה שיגלה על עצמו.
מהר-- להכניס אותו למוזיאון הקדושים המעונים.
הגענו לאוטו. הוא הסתכל עליי במבט של כוכב הוליוודי משנות
החמישים שתיכף עומד להשיג את הבחורה של חלומותיו.
"אני אראה אותך שוב, נכון?"
"בטח", אני אומרת ומציגה סט שיניים צחורות וישרות.
"מתי?"
"לא יודעת, כבר נראה..."
פלופ-פלופ, מחצין האוטו. אני פותחת את הדלת באדישות.
הוא מתכופף לחלון בתקיפות.
משב רוח קל, שוב אותו ריח מתוק, עיניים נעצמות, שפתיים, אחר כך
לשון.
הרכב מתחיל לנסוע על הכביש הרטוב. הגלגלים מתחלקים, אני מריצה
מחשבות.

מיקי חוזר מהכתף שלי לתוך המסך- מסתכל עליי במבט נוגה, ושואל:
"אז על מה באמת חשבת אחר כך?"
ואני אומרת לו: "על הסיבות שנתתי לך אחר כך ללמה יותר אני לא
אראה אותך".