רעש של מנוע דיזל ליווה אותי כשהחלטתי לא לחזור לכאן יותר. רעש
של זיעה ושל חריקות בלמים. שדה התעופה נראה בדיוק כמו שתיארת
לי אותו, אורות בוהקים וילדים. אנשים שמסתובבים בתוך גלגל ענק,
לא מוצאים את המקום שלהם.
היה רק דבר אחד שרציתי באותו הרגע, רק רציתי ששלוש שעות
הציפייה להמראה יעברו כבר ואוכל לדעת שלא אראה אותך יותר
לעולם. לא את החיוך המאוהב שלך. לא את ההבעה הדבילית שלפעמים
היתה כובשת את העיניים שלך. נשים מאופרות כיוונו אותי, אנשים
עם חיוכים של חו"ל. המראתי מכאן לפני שנתיים והייתי בטוחה
שלעולם לא אראה שוב את המקום הזה.
אתה מבין, לא ידעתי איך להתייחס אז נסעתי מכאן. אני זוכרת
שרצית להפרד. ושם בשדה התעופה, כל מה שרציתי היה לא לראות אותך
יותר.
באמת תודה שהסעת אותי, באמת תודה שניסית לתת לי את מה שחשבת
שהייתי צריכה. וכשמאחוריי דלפק עם חלון מפלסטיק - לא תכננתי
לוותר לך, לא תכננתי לזרוק את המכתב שכתבת, או לרסק את הטלפון
הנייד שלי ממרפסת הטרמינל. ואז עזבתי את המקום הזה. ובאמת שלא
רציתי לחזור.
וקצת יותר משנתיים שהייתי חיה כאילו אין לי עבר. כאילו אין לי
חוויות מהצבא, כאילו מעולם לא נפלתי מהאופניים ושיפשפתי את רגל
ימין, כאילו הכל חדש לי, לא טעמתי, לא ניסיתי, כאילו לא הכרתי
אותך מעולם.
וקצת יותר משנתיים בארץ הארוטית שהיתה בשבילי רק מקום, ניסיתי
לוותר לעצמי. להאמין שאפשר לנסוע באוטובוס ציבורי ולחייך לעצמי
שאני לא צריכה אף אחד.
שאף אחד לא צריך אותי.
בכל בוקר הייתי מתעוררת בבית של איש אחר, שהיה מספר לי על הירח
והיה מדקלם לי שירה והיה מזיין אותי כאילו לא הייתי קיימת.
ובאמת, מתוך השנתיים האלו בצרפת הייתה כמעט שנה וחצי שהרגשתי
שאין לי כלום מבפנים. נהניתי לחשוב שאני לא הכרחית אבל אני
קיימת.
נהניתי לא לחשוב. לא לחשב.
האמנתי שככה טוב בשבילי, שלא מגיע לך שאשוב.
אל תגיד שאני אנוכית, אני פשוט חזרתי לחיות מאז המוות של
דקלה.
היה ערב, ובדירה שלו היתה טלוויזיה עם מסך ענק, ובחדשות הראו
תמונות מפיצוץ בישראל, היא הייתה כולה מטושטשת אבל התיק שהיה
זרוק ליד הגופה שלה היה גם התיק שאני קיבלתי בסיום הקורס, ולא
יכולתי שלא לזהות את סמל המחלקה שלנו רקום עליו.
בבוקר הרגשתי בחילה נוראית אבל החלטתי שאני חייבת לבוא ללוויה
שלה. בכל זאת, גרתי איתה באותו החדר שנה ותשעה חודשים, בכל
זאת, אח"כ שכרנו יחד דירה בבן יהודה, בכל זאת, מצאתי אותה יום
אחד בתוך ערימת הכביסה שבדיוק כיבסתי, ובעיניים נוצצות מלמדת
אותך שיעור יסוד בתרפיה קבוצתית.
ומה אתה חושב כשאתה הולך לכיוון שלי. ונוסטלגיה? הייתי בטוחה
שאין דבר כזה רגש. הייתי בטוחה שאין דבר כזה לרצות לחבק מישהו
ליותר מכמה שעות.
ואני אהבתי לחזור. ואהבתי לראות שאתה לבד, ושאתה לא יכול
להסתכל לי בעיניים אחרי קצת יותר משנתיים שלא דיברנו, אחרי
שנתיים ושלושה שבועות מאז שבגדת.
בעיקר אהבתי לסלוח לך ולתת לך להכיל אותי שוב: בכל המנגינות
שלך, בכל הידע הזה שלך, בכל אהבת המולדת. |
