"עומר, אנחנו כבר לא ידידים כמו פעם..."
-"נכון. וזה באשמתך. אתה יודע למה."
"תזכרי לי את זה לנצח? לא נוכל לחזור להיות ידידים? כבר אמרתי
סליחה אלפי פעמים"
-"אני לא יודעת..."
"התגעגעתי אלייך."
-"למה?"
"התגעגעתי לדבר איתך, לספר לך, ליעץ לך, לצחוק איתך."
דממה.
"אני רוצה שתודי."
-"להודות במה?"
"שהתגעגעת אליי גם, שחסרתי לך."
-"מה זה יעזור אותך אם אני אודה? אני עדיין כועסת עלייך..."
"אם תודי אז הכעס יפוג במקצת לאחור."
-"אני מודה."
דממה.
"את אוהבת אותו?"
-"את מי? את ניר?"
"כן."
-"אז כן. זאת אומרת נראה לי שכן. זאת אומרת אני עוד לא ממש
יכולה לדעת אהבה, לא?"
"לא יודע, נראה לי שאפשר."
-"ואתה?"
"הוא לא רואי לך, ניר, כל אתמול דיברנו על זה אני, רועי ומתן.
אני יודע שזה לא פייר, שאני חבר שלו וצריך לשמוח. אבל את פשוט
צריכה מישהו אחר. אתם לא מתאימים."
-"מישהו כמו מי?"
"לא יודע..." ודניאל סתם מושך בכתפו. "עומר, אני חושב שאני
אוהב אותך."
דממה.
-"חזרת בזמן הלא הנכון, דני."
"אני לא מצפה שתגידי לי כלום, רק שתדעי את זה אצלך."
-"אני אדע. אבל עכשיו אני הולכת מכאן, לפני שיתחיל להיות מוזר
לשנינו."
והלכתי.

יום למחרת אליה ודניאל נהיו ביחד.
שכבתי על המיטה שלושה ימים לפני היומולדת שלי. שלושה ימים לפני
הנסיעה לאילת. ניר לא נסע איתי, הוא לא רצה לסוע. במקום זה הוא
ומתן ייסעו לכינרת, לבד. שכבתי על המיטה שקיבלתי הודעת טקסט
בפלאפון מניר; "עומר, בואי אליי היום בערב. דני וגל גם באים."
אז באתי.
ישבנו וצחקנו ודיברנו וראינו סרט. אני ודניאל השתעממנו למוות.
אז יצאנו לסלון.
"מזל טוב..." אמרתי בחיוך.
-"כלום לא קורה איתה."
"אני יודעת. אליה סיפרה לי. דבר איתה, תעשו משהו."
-"אני צריך מישהי אחרת. מישהי עם שמחת חיים. מישהי קורנת,
שתתאים לי, שנוכל לדבר, שנוכל לאהוב. היא קרה מדיי, היא
סתמית."
"היא חברה שלי."
-"אני צריך אותך."
חזרנו לסרט. ניר הרכין את ראשו על כתפי. והרגשתי איך דניאל
מסתכל. פתאום נזכרתי, בהבטחה שלי אל עצמי שדניאל הגיע בכיתה ד'
לכיתה שלי. הבטחתי שבטוח נהיה ביחד. פתאום, הקשר שלי עם ניר
נראה רופף. ליטפתי את שיערו הרך של ניר שעה שהיה שעון על
כתפי.
"ניר, גל, קומו...אולי כדאי שנסדר את המיטות לשינה?"
הם התנערו וסידרנו את המיטות לפי הגרלה: גל ודני על המיטה, ניר
על מזרון ואני בשק שינה מול המיטה.
"לילה טוב", לחשתי. והיחיד שענה לי היה דני.
התחלנו לדבר, על סתם, על הכי סתם שבעולם. ואז על דברים ברומו
של עולם. ואז על כל מחשבה קטנה שעברה לנו באותו הרגע בראש.
באמת שהתגעגעתי אליו. ידו ליטפה את ידי. בחמימות. עד שהסתכלתי
לכיוון ניר שישן שינה חזקה.
"אני מרגיש לא בסדר" דני לחש לכיווני "אני שוכב כאן ומחזיק יד
עם החברה שלו בבית שלו."
-"אני לא יודעת" עניתי. ולא חשבתי על כלום מלבד שהחמימות הזאת
לא תיעלם לי.
הוא הסתכל לי על העיניים ואני לרגע אחד הסתכלתי על השפתיים
העבות שלו. ולרגע חשבתי מה יהיה טעמן.
הוא חייך אליי והחזיק את ידי בחוזקה.
דקה שלמה הסתכלנו אחד על השני.
"את בסדר?"
הנהנתי לכן.
דקה נוספת עברה ורק הסתכלנו.
והוא קרב אליי ונישק לי את השפה העליונה. הייתי בהלם. הוא
הכניס את הלשון ועירבב אותה עם לשוני. נשיקתי אותו בחזרה. חמש
דקות שלמות הוספנו להתנשק כך עד שהפסקתי, עד שאמרתי די.
"רק עוד אחת" הוא לחש לי "רק עוד אחת לפני שהכל נגמר"
ונשקתי לו, נשיקה ארוכה ויפה כמו בסרטים. והאורות היו כחולים
רכים כאילו זוהי תפאורה בעצם.

והטעם? הטעם היה מתוק ומר יחד. מתוק מהנשיקות ומר מהבגידה.

לא, לא הייתי שיכורה. ולא שכחתי מניר לרגע, כיוון ששכב מולי
ואיך יכולתי לשכוח אותו? ולא הפסקתי לאהוב את ניר. ולא כלום.
בוקר. חזרתי הביתה ובכיתי לכרית. הטעם המר חזר עם הדמעות. עד
שקיבלתי טלפון מדניאל.
"אני מצטער על אתמול. זה לא היה צריך לקרות. אני לא מאמין
שעשיתי כזה דבר לניר. אני ממש מצטער. אני לא רוצה שזה יפגע לך
בקשר עם אליה או בקשר עם ניר או בקשר שלנו או בקשר שלי עם
אליה. בואי פשוט נשכח את זה. נמחוק את זה. אפשר בכלל?"
ואני חושבת. ועולה לי טעם המתוק לפה. טעם המתוק מנשיקותיו.
הייתי צריכה מישהו שיראה לי את הרגשות שלו כל הזמן. הייתי
צריכה מישהו שידאג לי תמיד, שיבוא אחריי לכל מקום. ניר לא היה
כזה. אבל ניר כן היה שלי, פרטי.
"אני מצטער עומר, אני מקווה שלא פגעתי בך..."
-"הא? אמממ... לא, אני חושבת בדיוק כמוך. זה לא היה נכון."
"אז מחקנו?"
-"מחקנו."
"בסדר, נדבר כבר."
-"נדבר."

נסענו לטיול ביום ההולדת שלי. ניר לא היה בה. אבל דניאל היה,
ואליה, טל, רוני, שיר ושרון. ורועי, תום, גיא, נועם, דין, סתיו
ואלי. והמדריכים שלנו: תומר וערן.
דניאל הביא לי ים של בלונים ועוגה. ניר לא צילצל. ביום הראשון,
דניאל התקרב אליי וחייך אליי והשתדל להיות שם בשבילי. אבל אז,
חל בו ניכור וביום שלאחר מכן הכל היה שונה: הוא הפסיק לראות
אותי בעיניו, והתחמק ממני שהייתי צריכה לדבר איתו. והשתדל
לשהות כמה שפחות זמן איתי לבד או בכלל. הוא התבודד עם אליה
ורועי בעיקר. חשתי חולשה. וביום שלמחרת פשוט התעלפתי באחד
המסלולים. העיר אותי צילצול של פלאפון בחדר שבו ישנתי.
"היי..." אמר לי קול קצת סתמי, מנסה להישמע מעודד.
-"היי?" עניתי.
"זה ניר. מה נשמע? צילצלתי להגיד מזל טוב..."
-"מה? איזה יום היום?"
"רביעי."
-"איחרת... "פיהקתי באמצע, "ביומיים."
"אני יודע אבל היו לי בעיות בפלאפון ו... דברים השתבשו, אני
מצטער."
-"איך לך שם?"
"יבש..."
-"אתה רואה שהיית צריך להיות איתי?"
שמעתי צעדים שקרבו לדלת ופתאום בכלל התחוור לי שלא ידעתי איפה
אני.
"ניר..." המשכתי "נדבר יותר מאוחר, טוב?"
-" לצלצל בערב?"
"תצלצל בערב."

מהדלת שנפתחה הגיחה דמותו של תומר המדריך שלנו. מסתבר שהתעלפתי
והוא הרים אותי על הידיים והביא אותי לחדר שלו בזמן שערן ממשיך
עם השאר. התקלחתי והחלפתי בגדים ואז חזרתי לשכב על המיטה. הוא
ישב על כורסא מדפדף בערוצי הטלוויזיה. ופתאום הוא התחיל. הוא
דיבר במבטא אמריקאי וחייך המון. העיניים הירוקות הגדולות שלו
הסתכלו אליי בהערצה בזמן שאני דיברתי. היה בו משהו שקורא לי
אליו אבל יחד עם זאת זיוף. היה לו קסם אישי שנדף ממנו בכמויות
אבל גם שלט של סכנה שכתוב לו על המצח. נשארתי כל היום על המיטה
בחדר שלו. מדיי פעם הוא הכין לנו שתיה אבל לרוב המשכנו לדבר.
בערב חזרתי לחדר שלי עם שרון ואליה והוא שלח לי הודעת טקסט
שהוא מתגעגע. ניר לא צילצל. בוקר לאחר מכן, בפקודתו של תומר
נשארתי בבית מלון לנוח והוא נשאר לפקח עליי. ישבנו שנינו על
המיטה וסיפרתי לו על ניר. שאמרתי את המילים "חבר שלי" עיניו
התכווצו לרגע ואז חזרו לגודלן המפואר. "לא מגיע לו בחורה כמוך"
הוא אמר לי, משום מה זה הזכיר לי משהו שאמרו לי כבר קודם, רק
שבאותו הרגע לא הצלחתי להיזכר מה. איכשהו ידעתי כבר מה יהיה.
"את צריכה לסיים את זה." "אני מעדיפה לסיים את זה פנים מול
פנים" עניתי "מי יודע, אולי הדברים יסתדרו שאחזור מכאן" וקמתי
למזוג לי כוס מים. תומר קם אחריי. "אני לא חושב שהדברים
יסתדרו, אני גם לא רוצה בכך." הוא סובב אותי אליו ונישק אותי.
לא נשיקות אוהבות כמו ניר, לא נשיקות ארוכות ומחממות כמו דניאל
אלא נשיקות מלאות תשוקה. הספל שהייתה לי ביד התנפצה למטה. והוא
רק חייך. רכנתי כדיי להרים אותה אבל הוא הרים אותי משם ונישק
אותי. נישק אותי חזק. נשיקות שרצו רק עוד. הוא הרים אותי אליו,
שהרגליים שלי לופתות אותו בחוזקה ונפלנו אל המיטה. הוא עצר
והסתכל עליי. אחר כך נישק שוב ואמר:"אם אני אוריד לך עכשיו את
החולצה, את תכעסי?" ואני הסתכלתי עליו בפנים רציניות והנהנתי
ללא. אז הוא הוריד אותה. כפתור-כפתור. נגיעה-נגיעה. ליטופים.
נשיקות בבטן, נשיקות על הצוואר. והפסיק. ואני, בלי להודות,
מתחננת לעוד. "ואם אני אפתח לך עכשיו את החזייה, את תכעסי?"
פתאום מערבולת. פתאום הבנתי איפה אני נמצאת. ושיש לי חבר, קצת
רחוק מכאן, אבל עדיין יש. הדפתי את תומר מעליי, כיפתרתי את
החולצה במהירות וחזרתי לחדר. "אז איך תומר?" שרון קידמה את
פניי בגיחוך. "נחמד מאד" עניתי לה. "הוא למד ב..." התחלתי לספר
לה, אבל היא קטעה אותי; "איך הוא... את יודעת." "מאיפה לי
לדעת?!" עניתי לה בכעס. היא רק נעצה מבט בחולצה שלי עד ששמתי
לב שכיפתרתי אותה לא נכון בכלל. התקלחתי וירדנו לארוחת ערב.
השתדלתי לא להתקרב לתומר אבל הוא כן השתדל להתקרב אליי. הוא
נגע בי "בטעות" וצימרר אותי. מעצבנות שתיתי כוס יין. הוא
התיישב לידי בארוחה ושם ידו על מעלה רגלי. מעצבנות שתיתי עוד
כוס יין. ובמהלך הארוחה עוד כוס ועוד כוס ועוד כוס. עד שכבר
השתכרתי כליל.

הוא אסף אותי אל זרועותיו והוביל אותי למעלה. משום מה היה נדמה
לי שכבר עברנו את החדר שלי. משום מה הריח של חדרו עלה והציף
אותי. מצאתי את עצמי יושבת על הכורסא והוא מגיש לי עוד כוס יין
ומחייך. ואני חייכתי בחזרה. היה חם ולרגע הוא לא חשב להדליק את
המזגן. ישבתי ככה כמה דקות, שותה את הכוס יין שלי בנחת. לפתע
מצאתי את עצמי צורחת "חם כאן!!! אני משתגעת!" תומר צץ מהחדר
השני "חם?" הוא שאל. "חם!" עניתי. "אם חם..."הוא המשיך "אני
אמצא דרך לצנן לך את הגוף. הוא פתח את הרוכסן של השמלה שלי עד
שנפלה למטה. "איך ככה?" הוא שאל. הוא הרים אותי וזרק אותי אל
המיטה. "ל... לא... לא יודעת" עניתי מובלבלת. הוא רק הגיש לי
את הבקבוק. בזמן שאני שותה הוא מנשק אותי. ומפשיט אותי ומחבק
אותי. ואני צוחקת והוא צוחק. "ככה יותר טוב" אמרתי. "לשנינו",
הוא הוסיף. תומר ואני שוכבים ערומים על המיטה והוא נכנס לתוכי.
מתחבר אליי. מעצים אותי לרגע ויוצא. ונכנס ושוב. ניר נהג בי
ברכות, בעדינות, דאג שיהיה לי טוב. תומר נהג בכוחניות, בעוצמה
שטירפה לי את החושים. בבוקר מצאתי את עצמי שוכבת ערומה בין
זרועותיו. קצת כאב לי הראש ולא הבנתי מה אני עושה שם. קמתי משם
מהר שלפתע תקפה אותי בחילה ורצתי לשירותים. הקאתי את הנשמה. את
התחתונים והחזייה לא מצאתי ושמתי עליי את השמלה ומיהרתי לדלת.
החלטתי לכתוב לתומר פתק כשראיתי שעל השולחן מחכה לי כבר פתק
צהוב, מרובע;
"אולי עדיף אם הייתם מתכסים." הפתק היה כתוב בכתב ידו של דניאל
ואני פשוט רצתי החוצה.

תומר התקשר, תומר דפק בדלת, תומר שלח הודעות, שלח חברות.
לא עניתי. שנאתי אותו שגרם לי לבגוד בעצמי, שגרם לי לבגוד
בניר.
בלילה יצאתי לטיול על החוף והוא מצא אותי. הוא אמר שהוא מבין
אותי ושהתחתונים והחזייה שלי בחדר שלו אז שאני אבוא לקחת. אז
באתי.  פתחתי את הדלת, הוא חייך. משהו בחדר הזה פתאום עשה לי
רע. "באת. ידעתי שתבואי. ידעתי שהתחרטת."
-"תומר, אני יוצאת עם הבנות לרקוד, איפה הדברים שלי?"
"מה את מפחדת? את יכולה להתקרב, אף אחד לא ינשך אותך"
-"איפה הם?" אמרתי בעצבנות.
"הם פה, אצלי. רק תתני לי נשיקה אחת קטנה ותלכי"
-"לא רוצה."
"נו, בואי"
-"לא תומר."
"עומר" הוא אמר בעודו מתקרב עליי "נשיקה קטנה זה כלום לעומת
אתמול."
-"אתמול בכלל לא היה צריך לקרות. אני מתחרטת על כל רגע."
"את לא."
-"אני כן תומר. באמת שכן. ואני ממהרת. אז בבקשה..."
"את רוצה עוד ורואים את זה עלייך ואני אוכיח לך."
הוא התקרב אליי ונשק בי בחוזקה. לא נשיקות אוהבות כמו ניר, לא
נשיקות ארוכות ומחממות כמו דניאל אלא נשיקות חסרות תוכן, קרות,
שגרמו לי לשנוא את עצמי מרגע לרגע.
-"תומר די"
"למה די? בגלל החבר הזה שלך? את הרי לא אוהבת אותו. את צריכה
את מה שיש לנו כאן. זה טוב לך." הוא ענה לי והרים אותי בקשיחות
וזרק אותי אל המיטה. התחלתי להבהל. ניסיתי לקום אבל הוא משך
אותי.
-"תומר די" התחלתי לבכות.
הוא קרע לי את החולצה ופתח לי את הרוכסן של המכנס.
ואני בוכה.
"נו, תגידי עכשיו שזה לא מה שרצית"
"תפסיק, בבקשה תפסיק" אני מתחננת אבל תומר לא שומע.
לי כל רעש הוא מחריש אוזניים. הבל פיו גורם לי בחילה. הנשיקות
שלו מעלות בי כאב וכל הזמן אני חושבת על ניר או על דניאל או על
מישהו אחר אשר יהיה, כאילו שום דבר לא מתרחש. צעדים מתקרבים
ופותחים את הדלת בשקט. אני מסתכלת אל הדלת ומוציאה אנחה של
נחת. דניאל עומד בדלת. והדמעות חונקות אותי. "דניאל..." אני
בוכה לו "קח אותי מכאן."

דניאל מסתכל עליי זמן ממושך מדיי, וטורק את הדלת.
ותומר מעליי.