קשה לי בעצם להביע את מה שאני מרגישה.
הכל כל כך מעורפל.
כמו כל יום בחודשיים האחרונים אני מוצאת את עצמי שוקעת במחשבות
עד שעות הלילה המאוחרות.
אני חושבת שהשקיעה שראיתי היום הייתה בין היפות.
השמש לאט לאט נוגעת באופק, בים, נהפכת למין אליפסה כזאת כאילו
היא נמסה לתוך המים. השמיים בגוונים מדהימים: אדום, כתום,
צהוב, אפור, תכלת, כחול וכך הלאה... העננים מסביב מקבלים צבע
אפור כהה יותר מהשמיים והכל כל כך מושלם, כל כך רגוע, כל כך
מתאים וכל כך שקט. אני מסתכלת על האנשים מסביבי. אני מסיימת את
הסיגרייה ומדליקה עוד אחת, סתם כי בא לי, סתם כי משעמם לי וסתם
כי עצוב לי.
כל יום שאני באה לראות את השמש שוקעת בים אני חושבת הלוואי
והחיים שלי היו כל כך פשוטים ומושלמים כמו השקיעה המדהימה הזאת
שאני באה לצפות בה כל יום. "הלוואי והכל היה כל כך פשוט." אני
ממלמלת לעצמי תוך כדיי צפייה בשמש שכבר נעלמת באופק...
"הלוואי".
בראשי מתנגן עכשיו השיר יכול להיות של היהודים והוא קורם לי
לשקוע במחשבות עמוקות עוד יותר.

פתאום אני שומעת קול מוכר קורא לי:
"ניצן..." אני מסתובבת. אני רואה אותו.
הוא מזיז מעיניו את השיער משחק טיפה בעגיל בשפה ומדליק
סיגרייה.
שהוא מגיע אליי הוא מתיישב ליידי ומסתכל איתי לכיוון השמש
שנעלמה.
הוא מחבק אותי. לאט לאט מחשיך ושנינו יושבים מחובקים בשתיקה.

"ניצן?!"
"כן?" אני עונה.
"רציתי להגיד לך משהו."
"ת'אמת איתן... גם אני רציתי להגיד לך משהו... אממ..."
"אני אוהב אותך!" הוא אומר.
צמרמורת עוברת בגופי, אני מרגישה מנותקת משותקת לא יכולה לזוז.
לא עונה לו.

דקה של שקט.

לפתע הוא מוציא סיגרייה, הוא מוציא גם לי אחת.
"איתן, אני גם אוהבת אותך, אתה הדבר הכי חשוב לי בעולם ותמיד
אהבתי אותך."
הוא מחבק אותי, ועכשיו באה הנשיקה, נשיקה כל כך מתאימה וכל כך
בעלת משמעות. אנחנו נשארים מחובקים עד הזריחה.
אחר כך הוא מסיע אותי הבייתה, אני נכנסת לחדר מדליקה סיגרייה
ובוהה בתקרה. יש לי חיוך על הפנים עכשיו. חיוך שכבר הרבה זמן
לא נראה על פניי. אני מכבה את הסיגרייה והולכת לישון, אין לי
כבר את ההרגשה הזאת של בדידות, יש לי עכשיו מישהו לאהוב ומישהו
שיאהב אותי בחזרה. והחיוך...? החיוך נשאר.

אני מתעוררת לצלצול הטלפון.
"הלו?!" אני עונה בעייפות.
"ניצן? זה איתן!" מיד אני מתאוששת.
"איתן מה קורה?"
"הכל מצויין, שמעי, רוצה לבוא היום להסתובב בטיילת טיפה?"
אני חושבת כמה רגעים ולבסוף עונה:
"מממ... כן, ברור."
"טוב אני בא לאסוף אותך עוד חצי שעה." הוא עונה ואנחנו
מנתקים.
אחרי חצי שעה איתן בא עם האוטו ואסף אותי, החנינו את האוטו
והתחלנו להסתובב. הטיילת הייתה עמוסה תל אביבים חסרי מעש
שהולכים לים.
"אני רעב" איתן אומר. אנחנו מתקרבים לקניון. לפתע אני רואה את
עדי ונעמה, שתיהן לומדות איתי בכיתה.
איתן נותן לי מבט מאשר. הוא נכנס לקנות אוכל ואני הולכת לעדי
ונעמה.
אני מכניסה את היד לכיס מוציאה את המצית.
פתאום, בום ענק. דממה לרגע. והדף עצום. רעש נוראי, אנשים
צועקים, זכוכיות בכל מקום. אני מסתובבת לאחור ומתחילה לרוץ
לכיוון הקניון.
"איתן...?!" אני צועקת, אבל כל מה שאני שומעת זה רק צעקות
ובכי.
עכשיו גם אני מתחילה לבכות.
לפתע, אני רואה אותו.
אני רצה לכיוונו... "איתן?!" אני מסננת בבכי. הוא לא עונה, רק
בוהה בי. "איתן?!" אני מנענעת אותו קלות ומנגבת מפניו את הדם,
הוא לא עונה.
האמבולנסים כבר הגיעו והם לוקחים עכשיו אותי ואת איתן לבית
חולים.
לפתע אני מרגישה כאב חזק בבטן, אני מסתכלת על החולצה ורואה
המון דם. הראש מסתחרר לי ויש לי טיפה בחילה. אני מאבדת את
ההכרה.

אני מתעוררת במיטה.
חבושה, נקייה, ומתה מכאבים.
אני נזכרת באיתן שוב, אני מנסה לקום ולחפש אותו אבל אני לא
מצליחה, כל הגוף כואב לי, אני נאבקת לקום, אחת האחיות מנסה
להחזיר אותי למיטה, אני מתנגדת, היא מזריקה לי חומר כלשו ואני
נרגעת.
אני מתעוררת לאחר 5 שעות ורואה את ההורים שלי בוהים בי. הם
בוכים.
"מה קרה אמא...?" אני ממלמלת עדיין רדומה.
"זה איתן... הוא לא החזיק מעמד..."
היא בוכה עכשיו יותר חזק. ואני, אני בהלם, אני לא מצליחה
לנשום. כולם יוצאים מהחדר ואז אני בוכה. בוכה יותר חזק ממה שאי
פעם בכיתי.
הרי זה איתן, הוא אהב אותי. ואני אותו.


מוקדש לך.