היית שם דקה, אולי אפילו פחות וגרמת נזק!
אני בכיתי כמו ילדה קטנה, בעצם כזו אני ילדה קטנה שחיה
באשליות. נתתי לזה לקרות, אחרי שאינספור פעמים התנגן לו המשפט
ההוא:"לי זה לא יקרה" אצלי בראש, כמו תקליט שרוט. ידעתי שלי זה
לא יקרה.

קרה!

הלכתי ושילמתי 80 שקלים על כימיקלים שיצילו אותי. אתה היית
בקורס שלך, ניסית להראות שאכפת לך, שאתה דואג, שאתה מבין מה
הנזק. היית בטוח שזה נגמר ברגע שהכנסתי לעצמי את 80 השקלים
לגרון. יכולתי לשמוע את גלגלי המח שלך חוזרים למצבם הרגיל,
מפסיקים לעבוד.

80 השקלים הלכו לעזאזל וכך גם אתה. לא יכולת לומר לי שבגדת בי,
אז מכרת לי תירוץ עלוב, עוד אחד מאלה שראית באחת הקומדיות
שלך.
ידעתי שאתה משקר כי התירוץ נלקח מאחת הקומדיות הבודדות שהספקנו
לראות יחד. החלטתי שלא אשתף אותך בהמשך, אתה הרי אוהב להפסיק
דברים באמצע, או לחילופין, לגמור מהר מדי ולא להבין מה קרה
ומהי העלילה שבסיפור.

החלטתי לפנות לידיד הוותיק שלי, זה אשר פגשתי בו לראשונה
בהיותי בת 11 וחצי. זה שלהבדיל ממך נהג לבקר אותי פעם בחודש או
חודשיים. זה שתמיד נשאר איתי לאורך כל הדרך, ומיותר לציין שהוא
היחיד הנאמן לי כך. כעת הוא כבר לא היה כזה. הוא אכזב אותי
בפעם הראשונה מזה חמש שנים, הוא לא בא!
לפעמים היה קובע פגישה, אבל מאחר. התרגלתי לאיחורים שלו כבר,
אבל הפעם הוא פשוט לא הגיע, דווקא כשהכי הייתי צריכה אותו,
דווקא כשרציתי אותו איתי.

במרץ 2004 היה מגיע ומביא לי מתנת פיוס כפיצוי על האיחור
הגדול, והיה מנפץ לי את האשליות בהן חייתי בתור ילדה קטנה,
הייתי מבינה שלא החסידה מביאה ילדים לעולם, אלא- נערים מתבגרים
שלא יודעים לשמור על הבולבול שלהם לעצמם!