לפיה שלי, יום אחד אני מבטיחה להחזיר לך את כל הקסמים...


מפרידות ביננו רק כמה קורות עץ צבועות חום בוהק, אבל למרות זאת
אני מרגישה כאילו לא משנה כמה רחוק אני אושיט אליה את היד, אני
לא אצליח לתפוס אותה לעולם. היא יושבת עם הברכיים צמודות אל
הסנטר שלה ובראש שלי מתנגנת שורה מהשיר הזה של אביב גפן: "את
עכשיו ישנה כמו פיה עצובה שגנבו לה את כל הקסמים". מסתכלת
עלייה ומנסה להבין מי בדיוק היה האיש הזה שהיה מסוגל להגיע
ולקחת ממנה את הקסם שלה. שתיקה אופפת אותנו ואני מתבוננת
בכוויה האדומה שנוצרה לי מוקדם יותר באמצע גב היד, היא נראית
לי כמו פיה קטנה עם כנפיים מקופלות וחיוך עצוב, כמעט כמוה.
העיניים שלה דומעות ואני מנסה להבין אם זה בגלל העשן מאות הקין
שלנו או העשן שעוטף לה עכשיו את הלב. במחשבה שניה הכוויה באמת
נראית כמו לב קטן ואדום, מאלה שילדים קטנים מציירים עם צבעי
אצבעות על הקירות. אני מפשפשת בתיק שלי ומנסה למצוא עט בשביל
לצייר לה קצת שמחה בפנקס הקטן והירוק שלי אבל דווקא היום שכחתי
לקחת איתי אחד. היא מישירה מבט אל הביצה הקטנה שמולנו ולאחר
כמה שניות מסיטה עיניה וממוללת עלה ירוק עם אצבעותיה.
היא פורצת שנית בבכי והלב שלי מתכווץ בפנים, כאילו מישהו בא
ומחץ אותו בידו. היא לוחשת כמה מילים לא מובנות ואחר מעיפה מבט
לכיוון ביתה. אני יושבת ומסתכלת עליה מתרוממת ואוספת בידי את
קופסת הווינסטון החבוטה שזנחה על הספסל. העיניים שלה ממשיכות
לדמוע. אני זורקת את החפיסה הריקה בדיוק מושלם אל תוך הפח
הקרוב וממלמלת לעצמי "שתי נקודות" בשקט. עוד יומיים היא נוסעת
לאירנלד ואני נשארת לדאוג לה בארץ. היא מתרחקת ממני ואני מנסה
לחשב אם היתה נופלת אם הייתי מצליחה לתפוס אותה, אני לא בטוחה
שאני אצליח, אבל בטוח שאני אנסה. היא מסתכלת עליי בצורה מוזרה
ואני מתבוננת בלי מילים בכווייה שעל היד שלי, פתאום היא נראית
לי כמו סתם עוד כתם כהה.