היום סגרתי דלת.

כנראה שהכל בחיים קורה מסיבה מסוימת, וכנראה גם העובדה שיוני
נכנס לחיי לא היתה מקרית. אבל הגלגל כבר לא יחזור לאחור. אני
עוד לא יודעת את הסיבה, רק מרגישה...כואב.

הכל התחיל בקיץ שעבר, קיץ יפה וחם. נתקלתי בו פתאום, כך אחרי
שנים, ולפתע נראה לי אחר. זה קורה לפעמים עם אנשים שמכירים
הרבה זמן. היה לו ניצוץ מיוחד בעינים, כזה שלא ראיתי אצלו
מעולם. גם לא כל כך הכרנו. שלום מזדמן פה ושם, מה נשמע ומה
חדש.

אבל באותו היום הכל היה אחרת. וכדי לא לאבד את הרגע המיוחד הזה
נכנסנו למיטה די מהר. סקס מדהים, אין מה לומר. אבל רק סקס.
נראה היה לי שכל זה יקרה פעם אחת בלבד ולמרות זאת מצאתי את
עצמי מפעם לפעם נמשכת למגע הזה של יוני. הביקורים שלי אצלו
הפכו לתכופים יותר ויותר, עד שהמכר הרחוק שלי הפך להרגל.
וככה זה נמשך, חודשים על גבי חודשים. היינו נפגשים, לפעמים
אצלי, לרוב אצלו. רואים סרטים, אוכלים, מדברים על הכל. ובסוף
תמיד שוכבים. איך לא. איך שהגבר הזה למד להכיר אותי...
עם יוני התקשורת לא היתה מילולית. הוא הרגיש אותי כל כך...ידע
לקרוא אותי מבלי שאמרתי מילה. זה היה שלב מדהים בקשר שלנו,
לגלות איך אפשר לתקשר כל כך טוב בלי מילים. רק מבט היה דרוש לו
כדי לדעת בדיוק מה אני רוצה ואיפה אני רוצה שיגעו בי. רגישות
כזאת אצל גבר היא מצרך נדיר.

לאט לאט...באמת לאט יותר מרוב הבחורות, מצאתי את עצמי מאוהבת.
אבל מה זה מאוהבת... שקשה להסביר. לקח חצי שנה, אולי יותר, אבל
בסוף זה קרה. איזה צפויות הבחורות האלה, הא? לא יכולות בלי
אהבה.
וככה במשך תקופה מסוימת קיוויתי שדברים יקרו והקשר שלנו יזוז
למקומו הטבעי. כל חברינו המשותפים תהו במשך זמן רב למה הקשר
הזה לא מתמסד, הרי אנחנו כל כך מתאימים...
אבל הקשר הזה, בעקשנותו הרבה, לא זז לשום מקום. תקוע. ודווקא
הייתי סבלנית...כנראה המקום הזה לא היה טבעי כמו שחשבתי.

עד שקרה משהו. בשלב הזה רק אירוע טראומתי היה יכול לגרום לי
לקבל החלטות חשובות.
האירוע הוגדר על ידי המשטרה: חטיפה, תקיפה ושוד. אם להיות כנה,
רק המשפט הזה יכול לפתוח סיפור אחר לגמרי, שאדלג עליו בהקשר
הזה. אבל אחרי שיצאתי בריאה ושלמה מהסיפור הזה, החלטתי שמגיע
לי יותר. די להתחשבנויות שלי עם עצמי, לגבי כמה פעמים אני
יכולה להתקשר בשבוע כדי לא להחשב מציקה, או כמה פעמים "מותר"
לנו להתראות בחודש. רוצה יותר. מה עושים?

אז יזמתי שיחה.
אני חייבת להגיד קודם, שאני לא בחורה של אולטימטומים. לא נתתי
ליוני להחליט: או הכל או כלום. החלטתי כבר בשביל שנינו. כי אם
משהו היה צריך לקרות, הוא היה כבר קורה. היו לנו את כל
ההזדמנויות שבעולם. אז אמרתי לו, שאני רוצה להפסיק. והוא הבין
אותי. אמר שאורח החיים הנוכחי שלו לא מאפשר לו להקדיש עצמו
לקשר, אפילו שברגעים מסוימים, בעיקר באלה לפני שנרדמים, נורא
כיף לחבק מישהו שאוהבים ושמישהי שאתה מת עליה עושה לך נעים
בגב.
כשהוא אמר שהוא "לא בנוי לקשר", ידעתי שיש סיכוי לא רע,
שכוונתו היא שהוא לא בנוי לקשר איתי.

אבל מה לעשות, כשאוהבים באמת עושים דברים שטותיים להחריד. רק
בשביל הסיכוי הקטנטן שאולי...
כל החלטותי הגדולות לא עמדו במבחן, ובפעם הבאה שנפגשנו הוא
ניסה עלי את כל הטריקים הישנים שלו, שעובדים תמיד.
מספיק קשה לי איתו. מעולם לא ישבתי ליד מישהו, וכל מה שהרגשתי
זה שאני רוצה אותו כל כך. אז הפלירטוטים העדינים והאגרסיבים
שלו לא עזרו לי לדבוק בהחלטתי. וכך שוב מצאתי את עצמי נענית
להזמנתו, מתחככת בו, הוא מנשק אותי בכל הגוף ולבסוף שוכב איתי.

אני וההחלטות שלי...

דברים לא השתנו. כל פעם שנפגשנו היה סקס מדהים, אין לי מלים
לתאר. הרמוניה מושלמת.
וגם הרגש נשאר שם. אולי אפילו התגבר. וזה הפך להיות קשה יותר
ויותר.  חוסר היכולת שלי לחתוך את הקשר הזה עשתה לי הרגשה
נוראית מצד אחד, ומצד שני נורא רציתי אותו...קשה היה להחליט
ועוד יותר קשה היה לבצע.

וכמו בכל סיפור, תמיד יבוא הקש ששבר את גב הגמל.
יצאנו לחופשה ביחד. אמנם לא לבדנו, עם חברים. אבל ביחד...

סיני. אמצע שום מקום. רק מים, שמים והרבה כוכבים.
ביום הראשון מהרגע שהגענו לשם קיבלתי כזה יחס חם...פשוט תענוג.
היה לי כל כך כיף.
אט אט ירדה לה השמש, והשמים החלו להתמלא כוכבים. אחרי ארוחת
הלילה חזרנו אל מקום מרבצנו, שבעים ועייפים. שכבנו על הגב, כל
אחד עם עצמו והסתכלנו בשמים המוארים האלה. אין ספק, יש כמה
רגעים מדהימים בחיים.
פתאום התחלתי לראות ואז גם להרגיש, את היד של יוני מתקרבת אלי
ומתחילה ללטף אותי. לא היה לי רגע מושלם מזה. שנינו, תחת כיפת
השמים, בלילה כל כך מדהים, מתגפפים לנו. הוא הכניס את היד שלו
לתוך התחתונים שלי. כל כך רציתי אותו באותו רגע, אי אפשר לתאר
במילים. אחרי כמה דקות תפסנו לנו פינה מרוחקת, התנשקנו בטירוף
ובסוף שכבנו.
ואז הלכנו לישון, בנפרד.

מיד כשקמתי בבוקר, ידעתי שיש משהו מוזר באוויר. מין הרגשה
משונה כזאת...ואז הבנתי שההרגשה המוזרה נובעת מהעובדה שיש לי
עוד 4 ימים שלמים לבלות עם יוני. וזה עוד לא קרה ביחסים שלנו,
שכן קודם היינו שומרים על נתק של שבוע-שבועיים לפחות בין פגישה
לפגישה. אז מה עושים עכשיו עוד 4 ימים??? אני החלטתי להתנהג
כאילו כלום לא קרה. סתם, חופשה. אבל יוני לא ידע כנראה איך
להסתדר בסיטואציה הזאת. והוא הגיב אליה בכך שהתעלם ממני, כמעט
לחלוטין. כל כך נעלבתי ממנו, לא ידעתי למה זה מגיע לי.
אז הבנתי, באופן סופי, שאין סיכוי שהוא יהיה שלי. את ההזדמנות
שאולי היתה לי איבדתי כנראה כבר מזמן...

אז שוב, הכרזתי, בינתים בלב, על ניתוק הקשר.
זה קצת בעיה לנתק כשיש לנו חברים משותפים, אבל הייתי נחושה
מתמיד לגרום לזה להצליח ואולי גם להחזיר את הגלגל אחורה,
להרוויח ידיד.
שבוע לאחר שחזרתי מסיני יצאתי לשתות עם חברים, לחגוג אירוע
חשוב בחיי: סיום התואר. וגם יוני בא. היה ממש כיף, בדיוק כמו
פעם. באמצע הערב הוא לוחש לי באוזן: "את לוקחת אותי הביתה אחר
כך?". ידעתי כבר מה הוא מתכנן. חייכתי, אבל לא עניתי. במשך
הלילה הוא פילרטט איתי בעדינות כמו שהוא יודע, ובסוף באמת
לקחתי אותו לביתו.
אבל הפעם זה היה שונה.
הייתי אצל יוני, שיכורה למדי, באמצע הלילה והצלחתי לצאת מהבית
מבלי שיקרה משהו.
הוא לא ממש הבין, חשב שאני רוצה לשחק קצת משחקים. אבל אני
הייתי ממש גאה בעצמי...סוף סוף הצלחתי לקיים את הבטחתי לעצמי.
כל פעם שחשבתי לוותר, ראיתי את החופשה בסיני לנגד עיני, את
העלבון והכאב שהרגשתי. פתאום הכל חזר. ואז הלכתי משם.
יצא לנו להפגש מאז עוד פעם, אבל באור יום ועם חברים. לא פגישה
שמאפשרת התפתחויות מסעירות...

אחרי שבועיים בערך, אולי קצת יותר, יוני מתקשר. "אולי תזיזי את
התחת שלך לפה עם סרט בוידאו?".
אז באתי. עם סרט. וראינו את כל הסרט, מתחילתו ועד סופו. ראיתי
שהוא מנסה קצת להתקרב אלי על הספה, אבל לא באגרסיביות ולא משהו
מופגן. לא שיתפתי פעולה.
ואז נגמר הסרט.
"את באה לחדר?"
"מה מפריע לך לשבת בסלון?". ידעתי ששוב הוא מתחיל וזה לא יהיה
לי קל.
"יותר נוח שם", והוא קם והלך לחדר.
הלכתי אחריו. יושבים על המיטה, מקשקשים קצת. לאט לאט הוא נרדם,
מלטף לי קלות את הקרסול. ישבתי לי שם, בחדר שלו, מסתכלת טוב
טוב סביבי, זאת כנראה הפעם האחרונה שאני יושבת אצלו בחדר.
אחרי כמה דקות נגעתי בו בקושי, רק כדי ללחוש לו שאני הולכת
הביתה. הוא התעורר במהירות, התנצל שנרדם וביקש שאשאר הלילה.
אמרתי שאני לא נשארת, קמתי מהמיטה וכיביתי לו את האור.
כבר עמדתי בדלת, ההזדמנות האחרונה שלו להגיד לי משהו. ואז הוא
אמר: אני לא קורא אותך היום. לא יודע אם את רוצה או לא.
הללויה. בפעם הראשונה הוא לא יודע לקרוא אותי, לא יודע מה עובר
לי בראש. נאנחתי למשמע המשפט הזה שלו. והתיישבתי בחזרה על
המיטה. הגיע הזמן להגיד לו.
אבל לא ידעתי מה להגיד ואיך להתחיל. לא רציתי להפוך את הסיפור
הזה לדרמה ובגלל זה רציתי לברור טוב את המילים. הוא כבר הבין
שיש לי מה להגיד לו.

שתקנו קצת. אני מסוחררת מכל מה שעובר לי בראש באותו הרגע,
והוא, אני משערת, מסוחרר מחוסר השליטה על המצב ועל הרצונות
שלי.
"אני לא מבין. את רוצה שאני לא אדבר ורק אדגים?"
ואז זה הבזיק לי, בשניה אחת. ידעתי מה אני רוצה להגיד לו.

"אני רוצה להיגמל".

אני לא חושבת שיכולתי לתאר את זה יותר טוב.
רוצה להיגמל ממך, יוני. מכל מה שקשור אליך.

התגובה הראשונה שלו היתה עדין קשורה למצב החרמנות המתקדם בו
הוא היה שרוי: "את חייבת להיגמל מהיום?", אבל מהר מאוד הוא
התעשת, ולמרבה הפתעתי הוא אפילו הסכים איתי. אמר שהנוחות הרבה
והעובדה שממש כיף לנו יחד מונעת משנינו להמשיך הלאה, ושהקשר
הזה שלנו לא בריא.
כמה קשה היה לי לשמוע אותו אומר את זה. אז הבנתי ששום דבר
לעולם לא יתפתח מהקשר הזה.
הייתי ריאליסטית כבר מההתחלה, לא באמת חשבתי שהוא פתאום יגיד
לי: בואי ננסה יותר. לא רוצה לאבד אותך. למרות שקיוויתי...אבל
לא באמת האמנתי.

לא נשארתי הרבה. סגרנו את הנושא בכמה משפטים, קמתי מהמיטה,
כיביתי שוב את האור בחדרו והלכתי לכיוון הדלת. הוא נשאר בחדר,
הלך לישון.
עמדתי מול דלת ביתו ואז, רגע לפני שיצאתי, הסתובבתי לאחור,
מסתכלת מסביב, נפרדת מהשנה ורבע האחרונות.
הסתובבתי והלכתי לדרכי.

היום סגרתי דלת.