[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היה זה עוד לילה ארוך בו הופרעה מנוחתו של בוב ע"י רעש חזק
שהרעיד את ביתו וממעגלי המים שהופיעו בכוסו והוציאו אותו
מריכוז, החלק האחרון הוא שהפריע לו, הרעש היה כבר מוכר
לאוזניו, היתה זו המפלצת הורודה עם הברבי המעוכה בידה שהחריבה
כהרגלה בזמן האחרון את השכונות הסמוכות עקב מריבה נוספת עם
חברה הגמד עם המצנפת. המריבות ובעקבותם הרעשים החלו כתוצאה
משיחה רצינית שהתנהלה ביוזמתו של הגמד בינו לבין חברתו, הוא
טען בפניה בפעם המי יודע כמה שזה לא מסתדר, שוב החזיק את קצה
ציפורנה בשני ידיו ואמר שזה בגלל הבדל המימדים ביניהם, הוא
חיכה שתסתובב כהרגלה כדי לבכות ותיצור רוח שתעיף אותו לחדר
השני, לפעמים קיווה שתנשא אותו לקצה השני של העולם, אך הפעם
היא לא הסתובבה אלא רק הרימה את ראשה ארוכות, או אז ניסה
להתחמק מבין ציפורניה מבלי שתרגיש, אך הפעם היא החליטה שזה
באמת יותר מדי, אפילו בשבילו, אז היא מעכה אותו ברגלה. לפתע
הרגישה פרץ של רוגע חולף בגופה, דבר שגרם לה להישען עוד יותר
על רגלה, ולגרום לכך אפילו צילומי השיניים של הגמד כבר לא
יעזרו בזיהויו ע"י משטרת הגמדים (כן יופי, מצנפות בצבע כחול)
כמה ימים מאוחר יותר. לאחר מכן הילכה לה ימים רבים ברחוב תוך
גרירת רגליה ואחריהם ערמות אספלט שהצטברו מתחת לציפורניה
מההליכה המרובה, מדי פעם מעכה לה עוד גמד כדי להרגע, עד
שהחליטה שנמאס לה להתכופף ולהתאמץ למצוא את הגמדים רק כדי
למעוך אותם, פתרון יעיל וכרוך בפחות מאמץ של העיניים היה
בעיניה לדרוך על גברים שהיו מעט יותר גדולים, ולרוב חשבה שגם
עשתה בכך טובה לנשים רבות שרצו לעשות זאת פעמים רבות אך לא
העזו, או לא יכלו... היא התהלכה ברחובות ותהתה תכופות למה
דווקא היא, מכל המפלצות ירשה את גוון העור הורוד, אפילו
לאחיותיה הדרקוניות וטורפות הגברים גוון עור מאיים יותר, למרות
שגובהן הממוצע הוא רק 30 מ'- פיצפוניות לעומתה. היא תהתה שמא
איבדה את דרכה, חששה שתיזכר לעד בתור המפלצת הורודה, שיבנו
פסלים ורודים בדמותה המחייכת ויציבו אותם בגני שעשועים, עצם
המחשבה על כך גרמה לה להתקף חרדה שהביא אותה בסופו  של דבר
בצעד (אחד) נואש לספת הפסיכולוג, אותו אכלה בשלב מאוחר יותר כי
היה לה התקף מאנצ'יז בנוסף לכך שלא היה עליה כסף לשלם לו בעבור
הפגישה מאחר ששכחה את ארנקה במערה בה היא גרה - לא הרחק מפארק
הקרוואנים הנטוש בפאתי טוקיו. לאחר שאכלה את החטיף - כך העדיפה
לקרוא לאנשים שאכלה, היה לה פשוט יותר לעכל (מילולית) את עצם
המחשבה, הרגישה שלמה יותר עם עצמה והתפנתה לחזרה על תרגילי
היוגה האחרונים שלמדה (ושתלמד) אצל מדריך היוגה האחרון שלה,
מאחר וגם אותו אכלה. באמצע אחד התרגילים עלתה במוחה המחשבה
שבאמת עלתה במשקל מאז אותו ויכוח עם חברה (לשעבר), הריצה במוחה
את השתלשלות האירועים מאז אותה שיחה והגיעה לתבונה שהיא באמת
אוכלת יותר מדי, היא שוב נכנסה להרהורים קיומיים והטביעה את
יגונה בקופסת גלידה האגן דאז דאבל פאדג' שגרמה לעורה לזהור
בגוון ורוד ולהאיר את מערתה, היא הסתכלה אל התקרה, נאנחה
וחייכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הפנקס פתוח
היד רושמת
והבמה חדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/10/03 1:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי רוק ספקטור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה