היו ימים שהיה טוב.
אתה היית רב שגל, ואני סתם אחת שעסוקה יותר מידיי בעצמה בשביל
להיות אי פעם רומנטית עד עיוות.
וביחד, היינו טובים.
היינו טובים מאד.

הרגת את עצמך.
באמת בלי שום סיבה טובה.
ועל כך, אני מתעבת אותך.
מתעבת אותך על כך שהפכת להיות משהו שאני ואתה תמיד שנאנו
באחרים, ועכשיו אתה כזה.
ועכשיו גם ניסית לקחת אותי לשם.

אני שונאת אותך על כך שגרמת לי לעמוד במצב הזה, שבו אני תוהה
אם לעזוב אותך לבד, נבזי,
חסר כל רק כדי להוכיח לך שזה לא באמת אתה,
או פשוט לסלוח על הכל, ולאחוז בכך חזק חזק, עד שתצליח שוב
לקום, ולשרוד לבד...

אחרי כל מה שעברנו יחד,
כל השנאה, העוקצנות, הכאב, ועם זאת הרגש המזוקק, לא נותר לי
אלא לכופף ראשי לאדמה ולתת לך להיכנס אל בין ידיי במחווה
שנקראת "החיבוק".

אני לא מסוגלת לנטוש אותך.
אני לא מסוגלת לראות אותך מוותר.

אני שונאת אותך כי אתה לא מסוגל לסלוח לי ולהניח לי להיות עם
עצמי לבד, אני שונאת את העקשנות החולנית שלך שלא פעם הביאה
אותנו למצב של זעם טהור אחד לשנייה.
אני שונאת אותך,
כי אתה לא סולח לי כבר כמה שנים טובות, אף על פי שאין באמת על
מה לסלוח.
ואני כן סולחת. סולחת על הכל, ואסלח לך תמיד.

אז היינו פעם רגילים להתמוטט אחד בידיי השנייה כל פעם שרצינו
לברוח כשאף אחד אחר לא הבין אותנו.
וברגעים כאלו אתה היית אוסף את כל שברי הזכוכיות שמסביבי,
עוטף, מחבק חיבוק גדול וטוב כמו שרק אתה יודע לחבק אותי ומוסיף
הומור שנון וילדותי,
ואני הייתי אוספת לך את השיער, ונושכת לך את הוורידים.
היינו נוגעים בנקודות האושר אחד של השנייה,
היינו יודעים בדיוק איפה ללחוץ באותן השניות.
אבל היום זה לא מה שאני רוצה.
זו אמת שכואבת גם לי ושתמשיך לכאוב תמיד,
כל עוד אתה מסרב לסלוח לי,
כל עוד אתה כזה נחוש, כמו שתמיד היית.

גל, אני לא מחפשת את החמלה שלך, לא מחפשת את הכתף שלך,
מזה כבר ארבע שנים. מתי תבין? אני מחפשת נקודות אחרות, שאתה לא
רוצה לחזור אליהן.

אבל כשאתה תחפש היכן להתמוטט, כשאתה תרצה לכעוס ולהתפרק, כשאתה
שוב תחמם מתכות כבדות ותמשוך אליהם את גופך, אני תמיד אהיה שם.
תמיד.
אהיה מוכנה שתשליך עלי את כל הכאב והחרא שלך שאסחוב אותו
בשבילך כל זמן שתרצה בכך.
ואתה יודע את זה טוב. כבר אמרתי לך.

וכל הדף יוצר המחורבן הזה אמור להיות של שנינו, קיבינימט.
אתה נעלמת ואני נתקעתי עם החרא הזה לבד.
אבל זו הדרך היחידה שלי לתקשר איתך כרגע.
אני לא אתן לך להימחק... ולהעלם.

אני אף פעם לא אבין,
אני אף פעם לא אהיה מוכנה לקבל את העובדה,
שאתה הורג את עצמך.

אני חוזרת שש שנים אחורה ואני רואה ילד חייכן עם אור בעיניים,
כריזמה וקסם טהור,
שכל העולם היה שייך רק לו.
ואני מסתכלת עלייך היום,
גופה רקובה מהלכת.
וכשאני חושבת על זה, אני שונאת יותר את עצמי מאשר אותך.
אני שונאת את הימים שבהם התחלת לנבול.
ואני אף פעם לא אקבל את זה, ואני אף פעם לא אבין
ותמיד זה יכאב לי וירדוף אותי לנצח
עד שתהיה מוכן לשבור את השתיקה,
ואת כל המחסומים שבינינו.



תפסיק להגיד לי שעזבתי אותך.
כי אף פעם בעצם לא ברחתי ממך...

אמרתי לך, אם בך מדובר, כללי המשחק משתנים.