העולם מתחלק לשניים. לאלה שאוהבים חתולים ולאלה שאוהבים כלבים.
יש כמובן גם את הקבוצה של אלה שלא אוהבים בעלי חיים. אבל אלה
לרוב, גם לא אוהבים בני אדם.

מה הופך בן אדם לאוהב או לשונא, אין לי מושג. אני בטוחה שיום
אחד ימצאו שזה קשור בגנים. אני  ינקתי את האהבה לחתולים ביחד
עם האהבה והסקרנות שלי לבני אדם. רק שעם חתולים זה קצת יותר
פשוט. מראים להם אהבה הם מחזירים. מתעללים בהם, הם שורטים
ובורחים, אם  יש להם עדיין יכולת. מעניין שאצל בני אדם זה לא
עובד  בדיוק כך.

היו שנים שכל חתול פגוע היה מגיע אלינו לניסיונות החייאה,
לפעמים ליחידה לטיפול נמרץ, עם עירוי ביתי והכל. בתחילה עזרה
לי אימא, אחר כך זכיתי בתואר "האימא של החתולים," בזכות עצמי.
כן, זה תואר  שעובר בתורשה.

את זוג החתלתולים הראשון שלי, עם השמות הלא מקוריים  של קוקי
ופיצי  אספתי בלילה גשום אחד בכניסה לחדר המדרגות. אימי עדיין
הייתה  בעבודה ועד שחזרה, כבר התאזרחו בדירה הקטנה חבויים היטב
מתחת לשמיכת החורף שלי. אני משערת שידעה מהרגע הראשון שאני
זוממת משהו. אבל, לא אמרה כלום.

בדידות כנראה מצמיחה ידידויות מוזרות. כי אני נתתי להם לזוג
הגורים,  את כל האהבה שילדה בודדה בת 14 יכולה להעניק. אבל יום
אחד נעלמו, כנראה  דרך העץ ששימש להם   פתח מילוט יומי.  מיקום
עץ  האלון  מול המרפסת היה בתחילה די נוח. לא היה צריך להכין
ארגז חול מעצבן. האמת שלא  היה מקום בדירה הקטנה  שלנו אפילו
לא  לארגז חול. אולי רק באמצע חדר המגורים שבלילה הפך לחדר
השינה שלי.

כשמצבנו הכלכלי והחברתי שופר ועלינו מדרגה, עזבנו את התחתית
ועברנו להדר. אז הצטרפה גם אימי לגזע מגדלי החתולים, אבל זה
כבר היה הרבה יותר מאוחר. אחרי ששברה רגל ואני נסעתי ללמוד. אז
כבר התמצה עולמה בהאכלת יונים וחתולים, ובכתיבת מכתבים ארוכים
לבת  היחידה שלה.

אבל אני מקדימה מאוחר למוקדם. בינתיים גרנו בתחתית. עם אלפי
ילדים מצווחים  המשחקים כדור רגל על הדשא הענק שמפריד בין
שרשרת דירות אחת לשנייה. היום בטח היו מקפידים לשמור על מרחק
של  שלושה מטר בדיוק בין קופסא אחת לשנייה.

קוקי ופיצי התפתחו כמו שזוג חתולים מזי אהבה ומורעבים יכולים
להתפתח. קוקי הזכר הקדים לגדול וכתמיו השחורים לבנים הלכו
ותפחו. פיצי האפרפרת נשארה תמיד מאחור. קטנה ממנו, אוכלת רק
משאריותיו.

ואז, חזרתי ממעבדה בכימיה שהתקיימה בשעות אחר הצהרים, על
הכרמל. אני כמובן העדפתי להישאר בבית הספר ולא לחזור הביתה. רק
הירידה והעלייה לקחה לי איזה שעה. אלה תמיד היו השעות הכי יפות
בבית הספר. רוב התלמידים התפזרו לבתיהם ונשארו רק החריגים, אלה
שלא גרו על הכרמל.  את ההמתנה לשיעורי מעבדה בכימיה אני זוכרת
משלוש סיבות. ראשית, באחת מהן זכיתי לקבל את הנשיקה הראשונה
שלי מדב. כן אותו דב  הג'ינג'י, שהגיע אחר כך מרוטש אברים לחדר
המיון במלחמה ההיא. שנית, דב גם היה זה שלימד אותי לעשן
סיגריות מטוסיאן מגעילות כאלה. גם סיגריה וגם נשיקה, שילוב
קטלני. שלישית, היה לי כל כך טוב בבית ספר ההוא שאפילו שמחתי
כאשר בית הספר כמעט עלה בלהבות, בגין איזה ניסוי בכימיה
שהתפקשש, טוב, כמעט. כמובן שדב היה אחראי להוספה של איזה חומר
כימי אחד, בכמות קצת יותר מידי גדולה פי 100 או קצת יותר,
ולמרות שצבי, המורה לכימיה אמר לא לחמם, הדליק ופופ...

לא, לא קרה לנו כלום. רק המעבדה פסקה לאיזה זמן לפעול. ואחר כך
כששינו את הסדרים שוב לא הייתי יותר בקבוצה של דב. בעצם דב כבר
לא היה בשום קבוצה. הוא היה בהפסקת לימודים קצרה וכשחזר, היה
זה רק כדי לספר שהוא הולך ללמוד בטכני. כמה שקינאתי בו בדב. שם
בטכני לא הייתה הבחנה ברורה של אלה שיש להם ואלה שאין להם.

טוב נעזוב את דב. אני חוזרת לי מהמעבדה בכימיה. ולא רואה את
החתולים שלי בכניסה. גם בבית הם אינם. מעניין לאן נעלמו. ירדתי
עם חתיכת נקניק לחצר והתחלתי לחפש אחריהם. לא מצאתי שום דבר
ובינתיים מתחיל להחשיך. "אל תדאגי חמודה שלי, הם בטח יצאו לחפש
אחר עכברים," אומרת אימא. אבל בבוקר השכם אני כבר בחוץ עם שתי
תמונות  של מצלמת קודאק כזו שנפתחת מקדימה,  ומחפשת אחריהם.
חרשתי את כל הסביבה. הגעתי כמעט עד הנמל. לשניהם לא היה זכר.
כמובן שלא הלכתי לבית הספר. המשכתי לשוטט בשבילים וכבישים
ריקים מאדם ולצעוק עד שגרוני ניחר. בערך בשתיים מצאתי את פיצי,
שוכבת מתחת שיחי ההרדוף הגבוהים.

הרמתי את פיצי ונשאתי אותה הביתה. ניסיתי להשקות אותה, אבל
המים נזלו לה מזוויות הפה. אימי טענה שאין מה לעשות, אבל אני
התעקשתי.  הכנסתי אותה לסל ועליתי לכרמל, לווטרינר שאת שמו
וכתובתו מצאתי בספר הטלפונים.

"היא חולה מאוד," אמר הווטרינר. "כנראה  רעל עכברים. הרבה לא
ניתן לעשות, אבל אפשר לנסות לתת לה אנטיביוטיקה והרבה נוזלים,
לחמם ולחכות." הסביר לי בדיוק איך להזריק לה נוזלים ככה
בצוואר. ו... לא לקח ממני אגורה. כן, היו אז גם כאלה אנשים.

האנטיביוטיקה עלתה הון במונחים של ילדה בת 14.  מה זה הון, כל
הכסף שהיה לי אז. נסעתי  הביתה  ופתחתי בית חולים.  הזלפות
מתחת לעור, אנטיביוטיקה מרוסקת לפה. ליטוף. טיפול של עשרים
וארבע שעות ביממה. מבית הספר שכחתי לגמרי ואימא, לא אמרה כלום.
רק החליפה אותי לכמה שעות אחר הצהריים כדי שאוכל קצת לנוח.

ביום השלישי נראה היה שפיצי מתאוששת. הברק חזר לעיניים. גם
הזנב  קצת יותר  ערני. ופה ושם עלה איזה פררר....פררר
כשליטפתי אותה.

ובדיוק אז נכנסה רותי של השכנים, והציעה שנלך לסרט. האמת לא
התחשק לי, אבל הלכתי.  למה? כי אימא אמרה, "לכי תתאווררי, מגיע
לך. וחוץ מזה מה כבר יכול לקרות?"

יומיים לאחר מכן פגשה אותי השכנה מהקומה השלישית, "תגידי,
מישהו מת אצלך במשפחה? שמעתי בכי כל הלילה, ואת לבושה
שחורים..." לא עניתי. חסר לי שתדע שקברתי את פיצי מתחת לשיחי
ההרדוף, קרוב למקום בו מצאתי אותה.

רק אחרי שנים, כשהשכנה מהקומה השלישית, כבר שכנה  דרך קבע בבת
גלים, משקיפה לים בתוך מטר על שני מטר,  עם עוד כמה אנשים
שהכרתי, גיליתי די במקרה מה  באמת קרה לחתולים  שלי. כן, היא
פיזרה רעל עכברים ממש ליד הכניסה.  למה? אולי קינאה בי, אולי
פחדה מחתולים? כבר אין לי את מי לשאול. אבל לפיצי, לפחות  יש
קבר כמו שצריך.

אחר כך הייתה הפסקה בגידול חתולים. "לא כדאי," טענה אימא, "את
מתקשרת אליהם יותר מידי."  נו, זה נכון. גם לבני אדם.

אבל לא לזמן רב.

אחר הצהרים שטוף שמש.  רק החצר שלנו תמיד חשוכה בגלל עצי האלון
הזקנים שגדלים בחצר. כן, כבר עזבנו את השיכון  המגעיל ההוא
ואנחנו גרים בהדר. בבית שלנו יש משרד מתווכים, משרד רופא
שיניים אנחנו ועוד משפחה נטולת ילדים ואהבה, גרים בבית ערבי
ישן.  תוך כדי הכנת שיעורים, שמעתי ילדים קטנים בחצר ויצאתי
למרפסת. מה עושים כאן ילדים קטנים בחצר שלנו? הילדים בטח לא
מכאן. אני מציצה למטה ורואה ארבע ילדים בני חמש עד עשר חופרים
באדמה. עכשיו כבר הסתקרנתי. "מה אתם עושים כאן?" הרימו ראש.
"שום דבר." אבל אני כבר שמעתי וקלטתי שמשהו שם לא מוצא חן
בעיני.

לא טעיתי. רצתי למטה, ונדהמתי. הילדים בדיוק סיימו לכסות
תלולית אדמה אדמדמת.
"מה אתם קוברים?"
"שום דבר," עונה הגבוה שבחבורה, "רק כמה חתולים."

הרמתי עליהם קול והם נמלטו. בידיים רועדות חפרתי והוצאתי קופסת
נעליים ישנה. פתחתי אותה. שלושה גורי חתול בקושי בני יומיים
מונחים שם בתוך הקופסא, על מצע של צמר גפן. לפחות חשבו לרפד את
הקופסא.

לא מספיק להציל חתולים מקבורה, עכשיו צריך  גם להחיות אותם.
אספתי אותם אלי הביתה. מצאתי כמה בקבוקים של טיפות עיניים.
בקבוקים כאלה עם ראש חום מגומי. ניקבתי בקבוק אחרי בקבוק במחט
לוהטת עד שלמדתי כיצד לעשות חור בקצב המתאים. חיממתי קצת חלב
והתחלתי משקה אותם. שלושה גורים יש לי ביד. הקטן מכולם מסרב
לינוק, חלש מידי. האחרים דווקא מחזיקים מעמד לא רע.

אני מינקת. הרעיון הצחיק אותי, אך עוד יותר הפתיעה אותי העובדה
שאימי לא מראה שום סימן של התנגדות לנוכחות שלושה דיירים
נוספים בבית.
"חשבתי שתהיה לך התנגדות אחרי  אז, את זוכרת כששני החתולים
הקודמים שלי מתו..."
"ידעתי שתחזרי לכך," ענתה אימי בידענות. "קיוויתי שאצליח לגמול
אותך מזה, אבל מה לעשות את כזו ..."

רק שניים נותרו מאותה חפירת הצלה. אלה הפכו, כמו שקורה לעיתים
קרובות, חלק מהמשפחה. לימים  הביאו צאצאים ועד מהרה הפכה החצר
להיות בית החתולים. כל חתול זב חוטם, שתום עין ופיסח יודע ששם
ימצא את מזונו. בתחילה היו אלה רק שאריות מזון של ארוחת
הצהריים. כשהתרבו, החלה אימא במסעה הדו-שבועי לשוק, קונה רגלי
תרנגולות, מבשלת ומאכילה את החתולים. לכל חתול כמובן שמו
הפרטי. השחור שתום העין הוא דיין,  הלבנה, זו המתלקקת כל הזמן,
עליזה. ואימא, זו מכירה את כולם, על קשרי המשפחה והשושלת.
לימים התחילה אפילו במתן גלולות נגד הריון. מרסקת בתוך גבינה
לבנה ונותנת להם ללקק אצבעה.

כששברה את רגלה ואושפזה, לתקופה שהלכה והתארכה, לקחתי על עצמי
את תפקיד האכלת החתולים, אבל זה לא היה אותו הדבר. החתולים לא
סמכו עלי וסרבו ללקק מידיי גבינה מעורבבת בגלולות. אבל לפחות
באו להאכלה היומית, מביטים בי מרחוק בחשדנות.

כשחזרה אימא, מובלת על אלונקה, רק שאלה בכניסה לחדר המדרגות,
"ומה עם החתולים שלי?" כנראה שלחתולים אוזן טובה מזו של בני
אדם. אך שמעו את קולה, החלו נשפכים מכל עבר מקפצים על האלונקה,
דוחפים וכמעט מפילים את האלונקאים.  עמדנו שם, אני והאלונקאים
משתנקים, למראה החום והחיבה שגילו כלפיה. חתולים כנראה מיטיבים
לזהות  את הטובים.

אימא המשיכה לטפל בחתולים, גם כשהתקשתה כבר לטפל בעצמה. תחילה
בגלל הרגל שלא התאחתה כמו שצריך, ואחר כך... כבר לא יכלו לסמוך
עליה, אפילו לא החתולים.

והיום? היום כבר אין לי חתולים. גם אימא כבר איננה. כשגוועה
אטומה בגלל מחלת המאה, הבאתי לה גור חתולים שחור. והיא, שכבר
לא ידעה מי אני רק-ידעה-שאני-שלה, ליטפה את החתול ועיניה חמות.
נדמה לי שלשנייה הופיע שם ניצוץ של תבונה , אבל לך תדע.