חמישי בערב. גליה מתקשרת אלי.
"הי תותונת מותק," גליה היא מושבניקית במקור. השיר "הי הי
גליה"? עליה. אני חושבת.
"מה קורה איתך?"
"אל תשאלי"
"מה? קרה משהו? את צ'כה שאני אבוא אלייך?"
"לא, סתם. מה יכול לקרות, כלום."
"נצא לזיין את העיר?", היא שואלת, ואני מרגישה שלא נוח לה עם
המילה לזיין. או אולי זו המילה עיר.
"לא. אני נשארת בבית."
"מה את עושה בבית?"
"אני בוהה עכשיו ועוד מעט יש פרסומות. אבל תנסי אותי אחר כך".

לפני שאני מנתקת אני שומעת אותה אומרת לעצמה: "מייקל מייקל
מייקל..."
אני מתרוממת בקושי מהספה שלי ומוצאת את השלט של הדי.וי.די
שחיפשתי מהצהריים. בדרך להשתין אני רואה בטלויזיה פרומו לטקס
אנשי השנה, מיד מתחיל. אני רצה במהירות לשירותים. בשניה שהתחת
שלי פוגש את האסלה אני שומעת את הטלפון מצלצל והמזכירה שלי
עונה.
"אה... שלום?" אני ממהרת להרים את המכנסיים ורצה לעמוד ליד
המזכירה.
"מדבר יונתן..."
"כן." אני מרימה את השפופרת.
"אה, שלום. הרגע נכנסת?"
"מה?"
"הרגע חזרת הביתה?"
"מה? לא. הייתי בשירותים."
"אה."
"עשיתי פיפי. אני לא עושה קקי אף פעם."
"אה."
"אני מכירה אותך?"
"אולי שמעת עלי."
"אתה מפורסם?"
"קצת. אולי"
"קצת? מה, כמו, ארז טל?"
"לא." הוא באמת לא נשמע כמו ארז טל. הוא לא נשמע כמו אף אחד.
"יונתן... מה?"
"יונתן ברגר."
"ברגר? אח של דנה ברגר?"
"לא, אין שום קשר."
"חבל... אז מה אתה עושה?"
"אה... כלום... אני במאי."
"אוה! אז אתה בכלל לא מפורסם."
"אני מפורסם בענף".
"מממ". אין לי שום דבר להגיד על הענף הזה שהוא מדבר עליו. אבל
באופן עקרוני אני מחבבת מפורסמים.
"אז יונתן הבמאי" אני משתעשעת עם התואר, "איך הגעת אלי?"
"את חורזת?"
"לפעמים." אני מתפעלת מעצמי. "מאיפה לך הטלפון שלי?"
"עזבי עכשיו איך הגעתי. העיקר שהגעתי, לא?"
"כן." הסכמתי איתו מיד. בטח שהסכמתי.
"אז איפה ניפגש?"
"בבית שלי." אני מרגישה בטוחה להזמין אלי הביתה זר בגלל שהוא
מפורסם, מה זה אומר עלי? מה אכפת לי.
אני מוסרת לו את הכתובת.
"אז עוד שעה?"
"באחת עשרה?"
"אחת עשרה."
"רגע, איך אני מזהה אותך?"
"אני אלבש סוודר שחור ואני אהיה הבחור היחיד שיעמוד ליד הדלת
של הדירה שלך."
"אל תהיה בטוח."
אני מחבבת אותו נורא, יקח לי שעות להתגבר עליו.
אחרי המקלחת אני עומדת מול המראה ועושה פרופילים ותרגילי הכנסת
בטן, אני לובשת תחתונים שחורים, בודקת אותם עם הבטן. מקדימה זה
נראה טוב, מהצד אני גבולית. אני רצה לארון, וחושבת איזה כיף
שהוא לא ראה אותי לובשת כלום, וכל הבגדים שלי שוב חדשים לגמרי.
אחרי כמה ניסיונות אני מבינה שאין לי מה לחדש אפילו למישהו
שעוד לא ראה אותי. בסוף אני לובשת ג'ינס נמוך וחולצת כפתורים
צמודה קצת אבל שאני אוכל לנשום. בגיל שלושים אני כבר חייבת
לנשום. אני נועלת את המגפיים השחורים שלי, ומתאפרת. קונסילר
ומייק אפ של איב סאן לורן, אבקה זוהרת ללחיים ולעפעפיים של
אסתי לאודר, מסקרה של קליניק, שפתון אדום של סופט טאץ, בושם
אינגארדן של אני לא יודעת מי. מתכוננת כמו משוגעת לקראת פגישה
עם מישהו שהגיע אלי בדרך מסתורית. אני מנסה לחשוב. גליה? אין
סיכוי. גליה לא מכירה מפורסמים ולא את החברים שלהם. שירה
מהיוגה?
גם לא. היא מעופפת מדי. אפילו לעצמה היא לא מנסה לסדר שידוך,
אז למה שתחשוב עלי. אחרי כמה דקות המוח שלי מתחיל להיטגן מרוב
ספקולציות ואני מחליטה להפסיק עם זה תכף ומיד. אז מה? אז יש לי
פגישה עיוורת, בפעם המיליון ושבע בחיי, ואולי הפעם זה זה.
בחמישה לאחת עשרה אני יושבת, אחרי שהעברתי חצי מהסלון למטבח,
ואת החצי השני דחפתי מתחת לספה. בטלויזיה מציגים את המועמדים
לאיש השנה בתחום החדשות ואני מקליטה הכל בוידאו. אני בודקת
שהסלון לא מסודר מדי, מוציאה מתחת לכרית של הספה חולצה שדחפתי
קודם, וזורקת אותה על המשענת של הכורסא. אני מביאה מהשירותים
את עכבר העיר, וזורקת באלכסון על השולחן. השעון של הוידאו מראה
שתי דקות לאחת עשרה, אני מנצלת את הפסקת הפרסומות להעביר לערוץ
שלוש. גיא פינס, בוב גדול שפוקח וסוגר את העיניים ואומר: 'ערב
טוב'. בערוץ שמונה יש תוכנית מדע עם מבחנות, בנשיונל עוד פעם
בורחים הצבאים מהצ'יטות ובאם. טי. וי, אני לא יכולה לראות יותר
את הבחורות האלה שקופצות בבגדים קטנים ונוצות נוצצות. אני
מחזירה לערוץ שתיים ומכבה את הטלויזיה. ערב חמישי תמיד חלש.
אין מה לראות לפני אחת בלילה. אני בודקת את הדיסקים שלי. אני
מוצאת שלושה של אתניקס, את האוסף של דקלון, האוסף של שלמה ארצי
והבן שלו, בן בן, זהבה בן וגם אוסף כפול של צביקה פיק ומחביאה
אותם מאחורי הטלויזיה. אבל צביקה פיק בקאמבק עכשיו, אני מחזירה
את הדיסק למקומו ושמה אחינועם ניני. אני אוהבת את הקול העצוב
שלה.
באחת עשרה ושש דקות אני שוב יושבת על הספה. אני שונאת לחכות.
למה מי הוא?

באחת עשרה ורבע אני שומעת את המעלית עוצרת בקומה שלי. אני
נצמדת לדלת עם האוזן בשקט. דלת המעלית נפתחת ונטרקת, צעדים
מתקרבים לדלת הדירה ושלוש דפיקות חזקות עושות לי סדק בגולגולת.
מהבהלה אני דופקת את הראש בדלת, והוא עונה לי בדפיקה משלו.
אולי הוא חושב שיש איזה קוד כניסה לבית הזה.
אני חייבת להתארגן רגע. אני מתרחקת מהדלת וזורקת מבט במראה.
"רגע!"
"שלום." אלוהים איזה חיוך.
"הי".
יונתן נכנס פנימה. "אתה גבוה", אני סוגרת אחריו את הדלת.
"כן", הוא מסתכל סביב, "דירה קטנה".
"תודה. רוצה לשתות משהו? שב" אני מראה לו שיש איפה.
"כן. מה יש לך?"
"מים ומיץ עגבניות."
"וחריף?"
"אה, חריף, כן. אה... יש לי וודקה, אני חושבת, במקפיא, מלפני
המון שנים. אולי אפשר להוסיף לזה טבסקו." או שזה הולך רק עם
וויסקי, אני לא ממש יודעת.
"אז אני אשמח. בלי טבסקו. עם קצת קרח" הוא מחייך כל הזמן. הוא
נראה לי חכם כזה. ממזר.
כשאני הולכת הוא קם ללכת אחרי. אני נלחצת.
"לא. אתה לא צריך לבוא, זה בסדר."
"אבל אני רוצה לבוא", הוא מתקרב אלי ואני מריחה אותו.
"אבל נורא בלאגן ולכלוך במטבח"
"זה בסדר, אני רגיל מהבית." זה כבר לא מוצא חן בעיני. אצלי זה
חד פעמי.
"אתה גר לבד?"
"כן."
"ואתה מנקה לבד?" אני מוציאה קוביות קרח ואת הוודקה מהמקפיא,
ויונתן עומד בפתח המטבח ומסתכל עלי.
"לא מה פתאום. יש לי עוזרת."
"פעם בשבועיים?" אני רוחצת שתי כוסות קפה.
"פעמיים בשבוע. אין לך כוס זכוכית?"
"נשברו לי."
"איך שברת את כל הכוסות?"
"בשיטתיות"
יונתן צוחק. איזה צחוק! אני בוחנת אותו מהצד. הוא קצת כפוף,
ויש לו גוף גדול אבל לא שמן, מתאים לו ג'ינס. יושב טוב עם
החולצה הזאת שיש עליה שם של להקה שאין סיכוי ששמעתי עליה.
"תגיד לי מתי די." אני מוזגת וודקה לכוס שלו.
"די."
אני מכניסה שלוש קוביות קרח לכוס שלו וחמש לשלי.
אנחנו חוזרים לסלון ואני שרה עם אחינועם: "בואי כלה, בואי כלה,
בואואי כהלהה, בואי."
אני מתנדנדת ושרה ליד העמדה של הדיסקים, מחטטת בהם, מוציאה
בטעות את הדיסק של נעמי שמר ומחזירה אותו מהר.
"אני מכיר ת'דיסק הזה."
"מה, זה?" אני מראה לו את העטיפה של אחינועם.
"לא. זה... נעמי שמר לא?"
"אה..." אני מחפשת את הדיסק ורואה כל הזמן איפה הוא נמצא.
אני מוצאת אותו ומגישה לו ולא יודעת אם קורה כאן דבר טוב או
רע.
"אני מת על השירים שלה," הוא פותח את העטיפה, ומושיט לי אותו.
"מה, לשים? זה נעמי שרה." הוא מפחיד אותי קצת.
"אני יודע." הוא נראה רציני.
אני מפסיקה את אחינועם, שמה נעמי שמר ומתיישבת לידו.
"קחי", הוא מגיש לי את הוודקה ואני מנסה לקחת לגימה אבל כשאני
מריחה אותה אני נזכרת בבת אחת למה אני שונאת וודקה. אני לוקחת
את הכוס וקמה.
"אני הולכת להביא מיץ עגבניות." אני אומרת לו ורואה שהוא כבר
חיסל את הכוס שלו.
"אתה רוצה עוד כוס?"
"את לא אוהבת וודקה?"
"האמת שלא. יש לי זכרונות רעים ממנה."
"טוב. אני אשתה את הכוס שלך." הוא קם ולוקח את הכוס מידי,
אצבעותיו נוגעות באצבעותיי ואני מריחה אותו שוב.
אני מכבה את נעמי. יש גבול. חוזרת להתיישב על הספה ויונתן עוקב
אחרי. יש לו עיניים שחורות. או חומות כהות. בכל אופן, הן
נוצצות כל הזמן.
"את יפה נורא" הוא שולח יד לשיערי. "איזה עיניים יפות."
"תודה", איזה גבר מקסים נכנס לכאן? הוא בטח כבר הולך. אני
צריכה להתקשר לאימא שלי.

"תגידי, איך את עם... עם... סמים?"
"מה, גראס? לפעמים אני לוקחת פאף."
"מה?"
"פאף"
"שאכטה?"
"אני לא אוהבת את המילה שאכטה. זה מילה של נרקומנים."
"וקוק?"
"קוק קוק? כאילו קוקאין?". אני מתרגשת פתאום. תעשיית הבידור
וכל זה.
יונתן קם ממקומו ומוציא שקית קטנה מכיסו. הוא מתיישב ומניח
אותה על השולחן. אני בוחנת אותה בלי לגעת בה. שקית קטנטנה
באמת, עם חומר לבן בכמות מזערית.
"יו, זה נורא קצת." אני אומרת לו. "מה זה כבר יעשה לנו?"
"איזה קצת, זה גרם."
"גרם? גרם זה כלום."
"את רוצה לנסות?" הוא מחייך אלי.
"אה... כן. בטח... זה טוב, לא?" הוא מסתכל עלי ונדמה לי שהוא
מרחם עלי.
"בת כמה את? איך זה שעד היום לא ראית קוק?"
"אני בת שלושים. וראיתי קוק בטלוויזיה. חשבתי שזה מגיע
בערימות, כמו בפני צלקת או אל.איי.פי.די. באל.אייפי.די. הקוק
בא בשקיות כאלה, כמו של גבס, אבל קטנות."
יונתן מתפקע מצחוק...
"טוב," הוא לוקח את השקית. "בואי נלך למטבח."
שנינו קמים ביחד.
"יש לך ריח טוב", אני אומרת לו בדרך למטבח.
הוא מסתובב אלי בבת אחת ומחייך.
"גם לך". זהו! הוא מושלם!
יונתן מבקש ממני צלחת גדולה. אין צלחת נקיה אז אני רוחצת אחת
ונותנת לו. הוא מתרחק ממני עם השקית.
"לא, תייבשי אותה טוב טוב קודם".
אני מייבשת אותה במגבת. "ככה טוב?"
"עוד קצת פה."
"מה עכשיו?"
"עכשיו תדליקי את הגז." אני מדליקה את הגז. אני מרגישה חגיגית
פתאום. יונתן מוציא שני גושים קטנים מהשקית ושם אותם על הצלחת.
"סכין" הוא אומר לי, ואני נותנת לו סכין של הלחם. יונתן רכון
מעל הצלחת והגושים.
"לא, סכין קטנה, אפילו של מריחה." אני מסתכלת עוד פעם על
הכיור.
"אימא שלי שלחה אותך שתגרום לי לנקות את המטבח?"
יונתן מרים את ראשו מעל הצלחת ומסתכל סביבו שוב.
"טוב, עזבי, יש עוד דרך."
הוא מוציא את ארנקו מהכיס האחורי של הג'ינס ושולף מתוכו כרטיס
ויזה זהב. לא לכל אחד יש ויזה זהב. בטח לא לי.
"אני מצטערת, אני לא מקבלת ויזה, רק מזומן."
"הה... את מצחיקה אותי."
הוא מתחיל למעוך את הגושים עם הויזה. אני עוקבת אחרי תנועותיו
הקטנות והזהירות.
כשהוא מסיים לפורר את הגושים הוא שואל אותי אם יש לי קש.
"קש? איזה קש?"
"קש, קשית, ששותים."
"אה, לא. אין לי ילדים."
"זה לא קשור לילדים. לי תמיד יש קשים בבית."
"הקש זה בשביל להסניף?" להסניף. סניף סנאף, מילה טובה. כיף
להגיד.
יונתן מוריד את הצלחת מהגז ומכבה את האש.
"רגע, מה נעשה עם קשית? איך נסניף?" שוב המילה הנחמדה הזאת.
"עם שטר." יונתן מתיישב שוב על הספה ומניח על השולחן את הצלחת.
שני הגושים הפכו לערימה קטנה של אבקה.
"יש לך שטר? של עשרים או משהו?"
"לא צריך מאה דולר לפחות בשביל זה?"
יונתן מחייך אלי. "את ממש חמודה. תמימה כזאתי."
אני קמה בבת אחת. שקט לי מדי. יונתן עסוק מעל הצלחת. אני חושבת
מעניין מי תהיה אשת השנה בערוץ הילדים. ענבל שמש מהמצהל של
ענבל אפילו לא קיבלה מועמדות. הצטערתי עליה. היא עבדה מאד קשה
השנה. גם עזבה את ערוץ הילדים וגם השתתפה עם הציצים בסרט
סטודנטים, ועכשיו היא בחזרות להצגה למבוגרים. נראה לי שאף אחד
לא מאמין לה שהיא כבר מבוגרת וזה מבאס אותי קצת בשבילה, מה,
היא לא יכולה להשתנות?
"את ראשונה." יונתן קורא לי להסניף קוקאין.
אני מתיישבת לידו ורואה שהסידור על הצלחת השתנה ועכשיו הערמה
מחולקת לשש או שבע שורות דקות. יונתן מושיט לי שטר של מאה שקל
מגולגל ומזיז את הצלחת.
"תסתמי נחיר אחד."
אני מכניסה את השטר לנחיר שמאל, סותמת את הימני ומתכופפת
לצלחת. אני בוחרת את השורה הקרובה אלי, ומתחילה להעביר את השטר
עליה תוך כדי שאיפה. מיד אחרי שאני שואפת, אני לא מצליחה לשלוט
בנשיפה קטנה שיוצאת מנחיריי ואני מפזרת את שאר השורות על פני
הצלחת, וכמה פירורים נוחתים גם על השולחן.
"אויש, סליחה..."
"לא נורא." יונתן מייד מתחיל לסדר במיומנות את התפזורת לשורות,
אוסף את הפירורים שהגיעו לשולחן בקצות אצבעותיו ומחזיר לצלחת.
לאחר מכן הוא מבקש ממני לפתוח את הפה והוא מעביר את האצבע שלו
מתחת לשפה העליונה שלי.
"זה טוב," הוא אומר לי תוך כדי ועיניו מצטמצמות. אני קצת
נבוכה, מהסוסיות שבזה.
"מה זה עושה לחניכיים?" אני שואלת אותו ומרגישה טעם מריר עולה
בגרוני ומתפשט בפי. נדמה לי שיש לי נזלת. אני מושכת באף אבל
הוא יבש.
"זה מרדים קצת, אבל מאד נעים כזה..."
יונתן לוקח את השטר ומסניף שורה לנחיר אחד ומיד עוד אחת לנחיר
השני.
"אתה מקצוען."
"לא מקצוען" יונתן משפשף את אפו בתנועה חיננית, כמו אומה תורמן
בספרות זולה.
"אני רוצה עוד שורה."
"בטח."
אני מסניפה עוד אחת, ומנסה גם את נחיר ימין.
"אני לא יכולה בנחיר השני."
"אז תעשי באותו נחיר"
"מה, אפשר?"
"בטח שאפשר. זה לא משנה, זה במילא מגיע לאותו מקום."
אני מסניפה שוב ונשענת אחורה. גל של צמרמורת נעימה עובר בגופי.
אני חוזרת לישיבה זקופה. יונתן מסניף שוב, בשני הנחיריים.
נשארו שתי שורות.
"אני רוצה עוד."
"קחי", יונתן מגיש לי את השטר.  
אני מסניפה את שתי השורות לאותו נחיר ומיד קמה ממקומי, מרגישה
קפיצית פתאום.
"טוב, אז מה קורה עכשיו?" הוא בוחן את השורות ואחר כך אותי.
יכול להיות שהוא עצוב?
"לקחת שתי שורות בבת אחת. איך את מרגישה?"
"שיש המון דברים שאני צריכה להספיק לעשות."
"כן? כמו מה?" נראה שהוא קצת פחות עצוב.
"אני הולכת רגע, טוב?" אני יוצאת מהסלון במהירות והולכת
לאמבטיה. אני סוגרת את הדלת אחרי ומסתכלת על עצמי במראה. וואו,
איזה יפה אני! אני לא מאמינה שאני נראית כל כך טוב. כמו רייצ'ל
מ'חברים', רק בלי הבלונד, או כמו ירדנה ארזי, רק בלי הגיל .
הלחיים שלי סמוקות, העיניים נוצצות, הצבע הסגול של החולצה נראה
מדהים, והגוף שלי נראה ארוך ודק וסקסי. אני עושה פוזות למראה:
עכשיו אני דוגמנית, עכשיו אני שחקנית.
דפיקה בדלת. יונתן נכנס עם הצלחת ומתיישב על האסלה.
"וואו", יונתן מבחין בפוסטר של שון פן שתלוי מול האסלה.
"כן" אני פורשת לו את הוילון של מדונה שמסתיר את האמבטיה.
"איך זה... אבל הם כבר לא ביחד בכלל". יונתן מעודכן.
"מבחינתי הם עדיין ביחד. אני לא מבינה למה הם נפרדו. אני יודעת
בוודאות שהיא עדיין אוהבת אותו."
"איך את יודעת?"
"היא אמרה המון פעמים. בכל הראיונות היא מספרת שהוא אהבת חייה,
ומההיכרות שלי עם שון מהסרטים וזה, אני בטוחה שהוא יופי של
זיון, אם תסלח לי, אז מה היה לה רע?"
"מה היה לה רע?"
"זהו. שלא היה לה רע. אז הם הלכו מכות איזה פעם פעמיים, סו
וואט? זאת לא סיבה ללכת לשום מקום."
"וואו."
"כן."
"רוצה?" יונתן מגיש לי שוב את השטר. יש לו הבעה של, לא נעים לי
פתאום, דביל.
"בטח".
הוא מניח את הצלחת על ברכיו ואני מחליטה לא לחשוב על זה עכשיו
ויורדת על ברכיי, מסניפה מהצלחת. יונתן מוריד את הצלחת לרצפה,
ושם את שתי ידיו על פני. הוא מסתכל לי עמוק בעיניים ואני
מרגישה רפויה וגם דרוכה. הוא מנשק אותי על השפתיים ואחר כך
הלשון שלו מלטפת לי את הפה ולי נוזל מאף.
"את נורא סקסית" יונתן מחייך אלי ומחכך אפו באפי.
"גם אתה" אני סוחבת קצת נייר טואלט ומקנחת את האף מתחת לסנטר
שלו.
"אני אוהבת את החומר הזה. הוא טוב."
"כן."
אני עדיין על ברכיי והציצים שלי נלחצים בין רגליו. זה לא נעים
לי אבל אני מחכה.
יונתן קם, המכנסיים שלו תפוחים מקדימה ואני מסתכלת עליו מלמטה.
הוא מקים אותי.
"רוצה לצאת קצת?"
"מה? לאן?"
"בואי נלך לאיזה מקום שחבר שלי פתח. מקום מגניב, כמו מועדון
חברים כזה."
"טוב. אבל אני אחליף בגדים."
"למה? יפה לך סגול."
"לא. אני אחליף."
אני הולכת לחדר שינה ויונתן גם.
יונתן מתיישב על המיטה שלי, מוציא קופסת סיגריות מכיס החולצה,
שולף סיגריה, מוציא את הפילטר, חוצה אותו לשניים ומחזיר חצי
לסיגריה. הוא מלקק את הסיגריה לכל אורכה.
"מה אתה עושה?"
"תכף תראי." הוא מעביר את הסיגריה על הצלחת. פירורים קטנים
שנשארו על הצלחת נדבקים לסיגריה. הוא הולך למטבח עם הסיגריה
ואני מתחילה להתפשט. כשהוא חוזר, הסיגריה דולקת בידו, ואני עם
תחתונים. הוא ניגש אלי, שם יד על השד הימני שלי ומעביר לי את
הסיגריה.
"הפסקתי לעשן" אני מתחילה להגיד. לא מאמינה שהוא חזר לחדר.
נשימתי נעתקת כשהוא מנשק לי את הפטמה הימנית. אני מכניסה את
הסיגריה לפי ושואפת ממנה עמוקות. כאילו זה מה שאני רגילה, לעשן
בחדר שלי, בבית שלי בזמן שגבר מנשק לי את הפיטמה.
"יש לזה טעם של מתכת." יונתן לוקח את הסיגריה ממני, שואף ממנה
ומעביר עשן לתוך פי. אני צוחקת באמצע וכל העשן יוצא החוצה. גם
יונתן צוחק.
"למה את צוחקת?" הוא מחזיר לי את הסיגריה.
"כי זה מזכיר לי את גיל חמש-עשרה ואני לא יודעת מי אתה בכלל."
"אני יונתן. בן שלושים ושלוש, בחור שמח וטוב לב."
"ובמאי. רגע, אתה נשוי?" אני שואפת עוד מהסיגריה ורואה שהיא
כבר לא בוערת. אני משליכה אותה על הרצפה.
"לא."
"אז מה הבעיה?" הוא מלטף אותי על התחתונים. אני מרגישה טבעית
פתאום.
" את רטובה..." הוא מתחיל להוריד לי את התחתונים ואני עוצרת
אותו.
"זאת בעיה? לא אמרת שנצא?"
"נצא נצא. קודם תני לי להריח אותך קצת."
"רק מעל התחתונים" אני אומרת לו והוא מנשק אותי מעליהם.
"תראי מה את עושה לי." הוא מצביע על המכנסיים שלו, מכניס את
היד ומסדר אותו.
אני דוחפת אותו למיטה ומוציאה מהארון את השמלה השחורה הקצרה
שלי, זאת שאסור לי להתכופף איתה. הוא מסתכל עלי כשאני מתלבשת,
מפנה לו את התחת ומתכופפת כדי לנעול את המגפיים.
"לא יהיה לך קר?"
"מעיל יפתור את הבעיה עד שניכנס למועדון." אני נהנית לנענע
מולו את התחת. אני מתיישרת ומסתכלת על עצמי במראה שבארון.
יונתן נעמד מאחורי, מתחכך בי ומסתכל על שנינו.
"את פצצה בואי נזוז."
למטה, יונתן מוביל אותי לג'יפ סגול. גדול. טוב שהחלפתי בגדים.
אנחנו נוסעים בשקט, עוברים על פני הדואר של יהודה הלוי. יונתן
מלטף לי את הירכיים.
"שמעת שלג'וזי כץ יש עצמות רכות?"
"לא. מאיפה את יודעת?"
"אני יודעת. היא כל כך שברירית שאי אפשר לחבק אותה בלי לשבור
לה צלע."
"באמת?"
"אבל היא כל כך יפה."
"כן." בשביל במאי מפורסם בענף, הוא לא ממש מעודכן.
"לאן אנחנו נוסעים?" אני שואלת אותו כשאנחנו מצפינים באבן
גבירול.
"תראי כשנגיע."
"איך קוראים למקום?"
"מה את לא סומכת עלי?"
"לא. איך קוראים למקום?"
"זרח."
"זרח? זה נשמע כמו מועדון זקנים."
"זה באמת היה פעם מקום של זקנים."

יונתן נכנס ליהודה המכבי, ומשם עושה כמה פניות לרחובות קטנים
עד שהוא עוצר באחד מהם. זה נראה כמו רחוב רגיל, שגרים בו
אנשים.
"איפה פה המועדון?"
"בואי." יונתן עוזר לי לצאת מהרכב. אנחנו הולכים לאורך הרחוב,
פונים באיזו סמטה, נכנסים לבניין מגורים ויורדים במדרגות
למטה.
יונתן עוצר מול דלת שחורה עם סטיקר קטן צהוב שכתוב עליו
"זרח".
הוא מצלצל בפעמון והדלת נפתחת מייד. רגע זה לא...? אני לא
מספיקה לחשוב ועדינה נוימן מקול ישראל קופצת עליו. אני מתה על
עדינה נוימן. אחלה שדרנית. 'יש לה אף גדול', אני חושבת כשהיא
שואלת את יונתן בחיוך נשפך מה קורה. אנחנו נכנסים בעקבות
עדינה, וגל של פרצופים מוכרים מציף לי את שדה הראיה. ואז אני
מתאבנת. פתאום אני מבינה שאני בסופר מסיבה של סופר מפורסמים
מהטלוויזיה, כל האנשים מהטקס של אנשי השנה. למה הם לא בטקס?
אני נזכרת שהיה פיגוע ביום של הטקס, אז לא היה שידור חי. אני
נורא מתרגשת אבל מתאפקת לא לרוץ לכל הכיוונים לבקש חתימות.
הנה שילי פילר, אי אפשר לפספס אותה. היא דוגמנית יצוא מספר אחת
של ישראל. היא היתה על כל השערים, שילי פילר נשענת על הכתף של
החבר שלה, עציון דיין, עורך דין. ביננו, על מה יש להם כבר
לדבר?
כל המפורסמים יושבים על ספות לבנות, מדברים ביניהם, או שותים,
או סתם יושבים ומסתכלים עלי, או שאולי רק נדמה לי? יונתן מושך
אותי אחריו. אני ממשיכה להסתכל לצדדים, פוחדת להחמיץ פנים. הנה
לורה גת מהפרסומת לצ'ילי. היא מעשנת ורוקדת לעצמה. נדמה לי
שהיא מסוממת, אבל אולי זה בגלל המוסיקה השקטה הזאת. נדמה לי
שזה אמביאנט אבל אני לא בטוחה.
"זה אמביאנט?" אני מושכת בידו של יונתן.
"מה?"
"המוסיקה."
"איזה מוסיקה?"
"מה?"
"איזה מוסיקה?"
"אה... לא חשוב."
יונתן מתקדם ואני אחריו, בתוך המקלט הזה שלא נגמר. המון
עמודים, ותאורה של כיתה ב', נורות בצבעי צלופן, והנה הדי.ג'י -
אני לא מאמינה, זה יורם ששון. לא ידעתי שהוא די.ג'יי. חשבתי
שהוא רק דוגמן. כל הכבוד לו. איזה מוכשר. אני מנסה לצוד את
עיניו של יורם אבל הוא עסוק עם האוזניות שלו והדברים שם. גם
כשאנחנו עוברים לידו המוסיקה עדיין נשמעת חלשה מאד. בטח בגלל
השכנים.
אני הולכת אחרי יונתן, עוצרת במקומות שהוא עוצר, ורק כשהוא
עוצר מול יוגב גונן-סלע מהחדשות, פתאום אני שמה לב שהוא לא
מציג אותי בפניו. הוא לא הציג אותי לאף אחד! אני נעלבת על
המקום, ויוגב גונן-סלע מושיט לי את ידו, והחיוך הזה! ואומר לי:
נעים מאד, יוגב. 'גונן-שגב' אני רוצה להשלים לו. אבל במקום זה
אני פשוט מחייכת. בטלויזיה לא רואים שיש לו עיניים כחולות. הוא
גם נורא גבוה, כמעט שני מטר, אני מעריכה את הגובה שלו בעיני.
"מטר תשעים ושתים" הוא עונה לי.
"מה אמרתי?" אני נבהלת. מה, שומעים אותי?
"כלום, הסתכלת על הגובה שלי" הוא מחייך אלי. אני נזכרת פתאום
ביונתן, אבל יונתן נראה עסוק. הוא מסתכל בכמה דפים ומישהו עומד
מולו ומדבר מעל הגב הכפוף של יונתן, שמנסה להתקרב למנורת שולחן
(מנורת שולחן? איזה מן מקום זה?) ולקרוא את מה שכתוב בדפים
האלה.
"שש שעות." קולו של יוגב גונן-סלע נשמע לי עכשיו. התעלמתי ממנו
כנראה. פתאום עלה בדעתי שפשוט התייחסתי לקול שלו כאל מהדורת
חדשות נוספת ברקע.
"מה? סליחה?"
"הטיול אופניים."
"אופניים?"
"כן. ברור." הוא נותן בי חיוך שנראה לי מזויף פתאום. מה זה פה,
מצלמה נסתרת? גל של חרדה עולה בי. כולם פה צוחקים על חשבוני.
זה מין בידור כזה של סלבריטאים בינם לבין עצמם. מדי פעם הם
אוספים אנשים רגילים כמוני, ולוקחים אותם למקום הזה שלהם,
לבונקר, ונותנים לאנשים הרגילים להסתובב ביניהם ולהריח אותם
ולהחמיא להם על איך שהם נראים, ואולי להגיד דברים כמו: "את
נראית הרבה יותר רזה במציאות, ויקי", אפילו אם זה לא נכון.
אני בודקת לראות שיש עוד אנשים אנונימיים בסביבה. יש. רגע, יש
הרבה. אני נרגעת. סתם יש לי מזל הערב. איפה יונתן? יונתן עדיין
רוכן מעל הדפים, עדיין האיש מדבר מעליו. זה נראה לא בסדר כל
העניין. אני מתקרבת. האיש שמדבר מעל יונתן הוא עמוס גבר, הבהמה
של הרדיו. אם אתם פותחים את הרדיו יום אחד ושומעים קללות, זה
בטוח עמוס גבר. הוא חכם ומפחיד ואומר הכל בפנים וגם עוזר לכל
מיני בעלי חיים וכאלה.
עמוס גבר עומד מעל יונתן, ביד אחת בקבוק ויסקי, אני חושבת,
וביד השניה עושה תנועות ומדבר כאילו עומד מישהו מולו. זה ברור
לי שהוא מדבר ליונתן, אבל יונתן לא מקשיב בכלל ורק ממשיך לרכון
ולקרוא כאילו זאת התנוחה לקריאה היחידה שהוא מכיר.
"יונתן", אני מחייכת בהתנצלות לעמוס שמסתכל דרכי לרגע ואז חוזר
לדבר.
"יונתן." כבר ממש לא נעים לי. יונתן קורא ורוכן.
"יונתן!" זהו. אני נשמעת כמו אימא שלו. אני לא מאמינה שרק
נפגשנו.
"מה!" הוא עונה בעצבים, מרים את עיניו וקולט כנראה שאני לא
אימא שלו. בבת אחת הוא מתיישר ומחייך אלי. יש לו גבות מחוברות.
עכשיו אני רואה.
"אני חושבת שעמוס גבר מדבר איתך. וראיתי שאתה לא עונה לו
אז..."
"הוא לא מדבר אלי."
"מה ז'תומרת?"
"הוא שיכור, הוא מדבר לעצמו. בואי. נלך לשתות משהו."
והנה הבר. אני ממש נמצאת בבית ספר יסודי עם הכוסות פלסטיק
ומשקאות כתומים, והמפה האדומה החד פעמית. אולי אני בפנטזיה של
ילדה בת עשר שחולמת על מסיבה במקלט עם כל הכוכבים של
הטלוויזיה. יונתן מוזג לי משקה שנראה כמו לימון עם לימונים
ונענע, אני מרגישה את החמיצות בפה, ואחר כך בגרון, וזה עוד
לפני ששתיתי.
"מה עוד יש לשתות?" אני לוקחת בקבוק בירה ויונתן פותח לי.
אני מרגישה שאני מרחפת, אבל זה לא טוב לי. אנחנו צונחים על אחת
הספות הלבנות, שמקרוב הן לא לבנות בכלל. מטונפות. יונתן צונח
לידי, הריח שלו גם צונח לידי ואחר כך על כולי כשהוא מנשק אותי.
בתגובה אני מתה להקיא ודוחפת אותו מעלי. אני נושמת עמוק. רגע.
תיכף זה יעבור לי, אני מסמנת לו עם הפנים וחושבת שזה בטח נראה
רע מאד. פרצוף של "חכה רגע, שאני לא אקיא עליך."
יונתן נראה לחוץ. הוא קם לשולחן, סליחה, לבר ומסדר לי כוס
מים.
"תודה."
"אז מה..." אומר יונתן כשאני חוזרת לעצמי ולהסתכל מסביב. עדי
ועידו. עדי מחבקת את עידו, עידו מחבק את עדי ושניהם נראים
חתיכים בג'ינס, כאילו הם עדיין בתיכון. עדי בת שלושים ועידו בן
שלושים ושתיים והם חברים שנה. שניהם מנחים בערוץ הילדים. אני
לא מאמינה שהם לא בני נוער, לא משנה מה כתוב בעיתון. הם כאלה
חתיכיים, ומתוקים כשהם מגישים ביחד את "ילדי הרחפת". האחיינית
שלי קרועה עליהם. היא בת שבע והיא אומרת שאם היה אפשר היא היתה
מתחתנת עם שניהם. אני חשבתי אז שהם בטח חברים בשביל יחסי ציבור
אבל זה כבר שנה ככה, וגם פה הם נראים מאד יחד, היא מכניסה לו
משהו לאוזן או משהו. אה, היא הוציאה לו משהו, כנראה. בכל זאת,
קשה לי להאמין שזה יחזיק מעמד.
"את נהנית?"
"אה, יונתן... מאד...המון מפורסמים."
"ששש... דברי בשקט." יונתן צוחק. יותר נכון גועה. הוא נראה לי
על סף בכי בכלל. זה בגללי? אני מאכזבת אותו?
נראה לי שהוא כל כך רגיל למפורסמים עד שהוא אפילו לא אומר את
המילה מפורסמים.
עכשיו אני חייבת לשאול.
"אתה מאוכזב ממני?" אני שואלת אותו, חרדה.
"את קצת מלחיצה אותי."
"וווופפפ..." איזו הקלה. "למה אני מלחיצה אותך?"
"כי נראה לי שאת לא מרוכזת בי. למה את לא שואלת מה אני
מביים?"
"אויש אני ממש מתביישת עכשיו."
"פרסומות"
"וואו! איזה? אני מתה על פרסומות!"
"ראית את הפרסומת לויזה סטנגה לחיילים? עם זה ששר עם האקורדיון
בתוך הבריכה?"
"זה עם הגלגל על הראש?"
"זה."
"ומה עוד?" אני לוגמת מהבירה שלי ומביטה בו בעניין. רימון
סלאם, הסטנדאפיסט הערבי המצליח עובר מאחורי הגב של יונתן. הוא
מבחין בי ומחייך אלי לרגע. אני בהחלט מרגישה יותר טוב.
"כל מיני..."
"אתה יודע, מקודם הרגשתי ממש לא טוב."
"כן... לפעמים זה קורה מהירידה של הקוק."
"ירידה? מה, דיכאון?"
"סרטים."
"סרטים." אני חוזרת אחריו. שנינו נשענים אחורה, כל המקלט הזה,
סרט אחד גדול. אני צוחקת.
"מה את צוחקת?"
"סתם... חשבתי על זה שיש כבר את כל הכוכבים במקום אחד, אפשר
לעשות סרט."
"נראה לי שכל העניין פה זה שלא יצלמו אותם."
"בגלל זה הם באים למקלט?"
"הם רוצים פרטיות. שיוכלו לצאת לפעמים לבלות במקום שיש בו
אנשים כמותם, שהם יכולים להתחבר איתם בלי לעשות פוזה סליחה
שניה..."
יונתן עוזב אותי באמצע המתח וקם להפריד בין שניים שהולכים מכות
בשקט רב. הוא נאבק עם אחד מהם או עם שניהם. אני לא יכולה לראות
כלום כי הוא מסתיר לי אותם עם הגב שלו. הגב הגדול שלו. בשביל
מה במאי צריך כזה גודל? תראו את וודי אלן. קטן ולעניין.
כשהוא לוקח אחד מהם הצידה, אני רואה שאחד מהם הוא לינדה דומיין
שהיתה פעם זונה ועכשיו היא אשת עסקים ואלמנה שחורה. היא נראית
פרועה ועצבנית, ולא כל כך מטופחת כמו שאני רגילה לראות אותה.
אבל היא נורא סקסית. אין יותר סקסית ממנה. ויש לה גם שי"ן
שורקת.
מישהי מחבקת אותה ולוקחת אותה לשבת על הספה, מישהי אחרת נותנת
לה כוס יין. רגע, מי תקף את לינדה? היא אלמנת קרב!
יונתן חוזר לספה ובדרך שוב מסתיר לי את כל מה שהולך מאחוריו.
"מי זה הרביץ ללינדה דומיין?"
יונתן לא עונה לי.
"מי?"
"מילוא הרצוג."
"ראש העיר? הוא פה? איפה הוא? איך לא ראיתי אותו?"
"אולי תורידי?"
"מה להוריד?"
"ווליום."
אני מנמיכה את קולי. אני צריכה להנמיך את קולי כשאני עם יונתן.
אחר כך אני אחשוב על זה.
"למה הוא הרביץ לה?"
"הוא לא הרביץ לה, זה סתם... הוא העיף לה סטירה."
"סטירה? ללינדה? מה היא עשתה לו?"
"אני לא יודע. די עם השאלות."
"זה בטח בגלל הפוליטיקה. היא אמרה שהיא תרוץ למועצת העיר. הם
מהתחום הזה כמוך, לא?"
"אני לא בפוליטיקה."
"לא התכוונתי לפוליטיקה. התכוונתי לראש העיר. הוא בתחום הזה
גם." אני עושה תנועה רחבה של הידיים.
"מה, בתעשיה?"
"לא בתעשיה. במדיה, נו."
"המדיה זה התעשיה."
"יונתן," אני מתעצבנת עליו, "תעשיה זה מה שאבא שלי עושה. אבא
שלי מנהל עבודה במפעל של סריגים. סריגי ליגוד, אולי שמעת
עליהם."
"אני מתכוון שאנחנו קוראים לתחום שלנו תעשייה כי זה תעשייה של
סרטים."
"אבל אתם תמיד אומרים שאין פה תעשייה של סרטים."
"זה נכון בעיקרון. אין מספיק עבודה פה."
"יש שחקנים מובטלים." אני עצובה קצת פתאום. כי מה אנחנו בלי
תרבות.
"יונתן, אלה החברים שלך?" שוב אני אימא. למה אני אימא תמיד?
מתי אני אתחתן כבר?
יונתן מביט בי מהורהר. " את מזכירה לי את..."
"אימא שלך?"
"אימא שלי?"
"לא?"
הוא מצמצם את העיניים שלו. עכשיו יש לו רק גבה אחת.
"לא. את לא דומה לאימא שלי." יונתן מגעיל אלי פתאום. הוא חושב
שאפילו אימא שלו יותר מגניבה ממני.
"אז למי?" אני מחייכת אליו, נוגעת בידו, מנסה לעודד אותו. אולי
גם לו יש ירידה מהקוק.
"למירה יכוח."
"מי זאת?"
"את לא מכירה את מירה יכוח?"
"לא, והשם שלה מעליב אותי."
"היא הבמאית שעשתה את הסרט עם תמיר גלבוע ויונת סתיו בהימלאיה?
הסרט החצי דוקומנטרי חצי מבוים שלה? איך לא שמעת על הסרט הזה?
הוא זכה בכל הפסטיבלים במזרח אירופה. היא גם צילמה, גם ביימה,
גם ערכה, וגם שיחקה בתפקיד קטן. היא גאון"
עכשיו אני רוצה ללכת הביתה. הולך להיות כאן מאד משעמם אם אני
אצטרך כל הערב לשמוע שאני דומה למישהי שרק השם שלה, יכוח, או
אולי יא-כוח נשמע כמו הבטחה למכות.
"היא נשמעת לי כוחנית."
"היא אישה מדהימה."
"היא לא יכולה להיות כל כך דומה לי."
"לא באופי. בלוק."
"היא יפה?"
"היא... מיוחדת."
"מיוחדת כמו ג'ודי שלום ניר מוזס?"
"דברי בשקט."
אני מנמיכה, ואני גם כועסת קצת. "מיוחדת כמו ג'ודי?"
"לא. שונה לגמרי."
"אז כמו מיקי חיימוביץ'? שלי יחימוביץ'?"
"די."
"מה די? אתה התחלת. איך היא מיוחדת?"
"בואי נלך הביתה."
אני נעלבת נורא.
"בוא. גם ככה יצא לי החשק מכל המסיבה הזאת ומהסלבריטיס והמקלט
שלהם."
אני בוחנת את תגובתו של יונתן.
"טוב." הוא מדליק בירוק זרחני את השעון יד הענק שלו. "שתיים".
"אין לך עבודה מחר?"
"אני בין עבודות."
"אה. אתה מובטל?"
"לא. אני בין עבודות."
אני מעיפה עוד מבט. כל הפרצופין המוכרים ממשיכים להיות מוכרים,
רק שעכשיו הם נראים לי מאד עייפים, ואולי קצת מאוכזבים. גם אני
מאוכזבת. זה הכל? על זה הרעש? איפה המסיבות הנוצצות
וההתפרעויות של כל היפים והיפות? איפה הסמים והכדורים? איפה
הקוק?
"איפה הקוק?" אני שואלת את יונתן.
"אין לי." יונתן כועס. אני רק מרחמת עליו. הגבות שלו מאד
מפריעות לי.
"ואף אחד כאן לא לוקח סמים?"
"אולי תצעקי יותר חזק?"
"אולי תיקח אותי הביתה עכשיו."
"אין בעיה." יונתן קם במהירות, עצבני. הוא מגעיל אותי. אני לא
סובלת אותו ואת הגבות שלו. מי החרא שנתן לו את הטלפון שלי?
בדרך החוצה ראיתי את עמוס גבר מקיא על עצמו, איזה סירחון לעבור
לידו, לינדה דומיין יושבת על ספה ומורחת אודם בלי מראה, עידו
מסדר לעדי את הפוני ואני מצליחה לקרוא את שפתיו. הוא אומר לה:
"יש לך צמיחה הפוכה." אני מרחמת עליהם פתאום. הם בני שלושים
והם עוד לא יודעים את זה.
יוגב גונן-סלע עומד בפתח הדלת ופותח לנו אותה. הוא נראה מאד
ייצוגי עם החליפה והעניבה, כמו שהוא נראה בחדשות, אני מחייכת
אליו בנימוס. הוא ממש חנון. אני כמעט מצפה שיגיד: "לילה טוב
מירושלים."
"אז להתראות לך." הוא מחייך אלי בחביבות.
"להתראות" לא אמרתי להתראות שנים.
יונתן לוקח אותי הביתה בשתיקה. אני תוקעת את הפרצוף בשמשה,
משחקת את המשחק הזה של הפסים על הכביש, וזה ממש מעניין כי
יונתן נוהג מהר ועוצר בבת אחת ברמזורים של אבן גבירול.
"מי אתה?" אני שואלת אותו כשהוא עוצר בפתח הבית שלי במכה
ראשונה, כאילו הוא גר פה. כאילו הוא יודע משהו שאני לא יודעת.

"מה?"
"לא חשוב." איבדתי את העניין ביונתן שגם הצליח להביא אותי לערב
יחיד בחיי שאיפשר לי להתחכך במפורסמים אמיתיים. ממש להתחכך,
כתף אל כתף וגם הרס לי את כל הערב. הוא עיצבן אותי. אני שונאת
שמשתיקים אותי, ובמילא הוא לא היה עד כדי כך מעניין. סתם במאי
פרסומות שיודע לכווץ את התחת במסיבות. וגם המפורסמים האמת לא
נראו קומוניקטיביים במיוחד, חוץ מזה שרובם נראו טוב, הם נראו
לי שטוחים כמו על המסך.
אני מסתכלת על יונתן. עיניו נעוצות בכביש. הוא נראה לי מכוער.
הוא מכווץ את הגבות שלו.
תעלומת יונתן. לכי עם הבטן, אני מצווה.  
"תשמע יונתן, לא יודעת מה היה פה הערב..." אני רוצה לגמור את
זה בטוב.
"אני אגיד לך מה היה. את הרסת לי את הערב! זה מה שהיה!"
חשבתי שאני הולכת למות כשיונתן התחיל להתנשם פתאום ופרץ בבכי.
לא ידעתי מה לעשות, רציתי בעיקר להקיא. נשמתי עמוק, פתחתי את
החלון וחיכיתי שיפסיק לבכות.
"מה עשיתי?"
"התנהגת כמו... כמו ילדה קטנה, קודם עם הקוק היית ממש חזירה.
את שתי השורות האחרונות לקחת לעצמך, ואחר כך הקטע הזה שכמעט
הקאת לי בפרצוף, ואני הייתי מה זה נחמד אלייך. כולם ראו! את
ראית שכולם ראו? ראית איך עמוס גבר הסתכל עלינו?"
"הוא לא היה בהכרה בכלל!"
"ואחר כך... ואחר כך..." הוא ממשיך להתנשף בהיסטריה. אני לא
רגילה לאנשים היסטריים. חוץ מאימא שלי, אבל אימא שלי אומרת
שזאת לא היסטריה אלא שליטה. אני צריכה להתקשר לאימא שלי.
"ואחר כך... יוגב גונן-סלע בא ואמר לי שלא הקשבת לו בכלל, ואיך
את תוקעת עיניים בכולם, ויש לך שאלות כאלה מטומטמות, כמו איזה
מתלהבת..."
"טוב..." אני פותחת את הדלת של האוטו. אני באמת בת שלושים
ובאמת אין לי כוח למקרים טיפוליים. אני אפילו לא יורדת לעומקו
של עניין, אני יוצאת מהאוטו, ביי ביי, סלמאת, סי יו...
"לאן את הולכת?"
אני מסתובבת אליו, גופי מחוץ לאוטו.
"הביתה. לראות 'אנשי השנה'."
אני טורקת את הדלת והוא מיד נוסע. נורא מהר. אני חושבת שאולי
יש לו לאן למהר. אולי הוא יצליח לתקן את מה שהרסתי לו. אולי רק
עכשיו מתחילה המסיבה האמיתית של המפורסמים.