הכמיהה העזה הזו לילד
לידיים מזעריות,
שינועו

ולעיניים התמימות
שיתמהו לפשר התנועה של אותן ידיים.

לגוף הקטן
המבקש
קירבה
חום ואהבה.

לבכי שידמה יותר לתפילה מלאכית .

להברות חסרות הפשר
אך המשמעותיות.

להתרפקות,
להתפנקות,
לחיוך
האוטומטי הרצוני.

לאושר שימלא אותי עם כל חיוך כזה .

לרצון להעניק,
להגן,
על היצירה המושלמת
שכולה שלך.

אף פעם לא תיארתי לעצמי שהכמיהה תהיה כל כך עזה
והכאב כל כך מוחשי .

חלמתי חלום
שילדתי תינוק
וזה הרגיש כל כך אמיתי כמו בכל החלומות הטובים
ואז עוד יום התעורר איתי
למציאות.

אני מייחלת לנשמה הזו כל יום.
שנינו מייחלים.

שתרד לעולם
לגופי.
למשך תשעה חודשים.

ואז תצא
ותגדל מאהבה ולאהבה.

אני אשמור עליה בגופי ובנפשי.
אמן.