(שיר לאשה שאתי)
טרטור מסרטה. אגם בשחור ולבן.
בת שלוש מתעתעת זהרורים, חוף ריק ומים שוקטים.
מונגוליה אלף תשע מאות שמונים ואחת.
שם נלכד בגופך הקטן השקט של ערבות העשב.
אז למדו נחירייך חירות ונדודים.
תועפות שיערך מתמרדות ברקים אל רחש חשמל הקירות,
והעצב מבקש מסתור בין שיחי פטל.
מחר תובילי אותי אל בקתה שבהר,
תלקקי את פניי בלשונך החמה
על מצע מחטים ירוקות,
להודיעני כי הבשילה העת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.