לאמא שלי.



"השקדים נפוחים ולבן." הודיע בעלי בשמחת ניצחון.
שוב יש לה אנגינה.
היא מסתכלת בי בעיניים חומות גדולות, פנים עייפות. עצובה.
"תן לה אנטיביוטיקה ומחר נלך לד"ר אורבך." אני ממלמלת ומכבה את
האור בחדר של שני הקטנים. מתיישבת בסלון ובוהה בטלוויזיה. אחר
כך כלים. אחר כך בעלי. קודם שקט.
הוא לוקח אותה לישון, מוותר לי על ההשכבה הנוספת.
כשהוא חוזר לסלון אני מתעוררת. וקמה לכלים.
"שבי רגע. מה איתך?" הוא יושב לידי, מחייך.
הוא שוב עבד עד מאוחר. ואני שוב איתם כל אחר צהריים כבר שבוע.
"הילדים שיגעו אותך היום?" הוא מחבק אותי אליו כשאני לא עונה,
מותשת.
"מה קרה היום?" הוא שואל.
"נטע שוב לא רצתה להתקלח ורבתי איתה שעה שתיכנס. דור סידר את
החדר במקומה." טענתי בפניו. הילדה הזו תשגע אותי. מלוכלכת
ואוהבת את זה. לא מובן השלב שהיא
עוברת, בקשר למקלחת.
"זה לא נשמע לי נורא. חוץ מזה שעכשיו ברור שהיא חולה." הוא
אמר.
"עומר, אתה יודע שזה כבר נמשך חודש, הקרבות על המקלחת." הוא חי
כאן בדיוק כמוני. אין טעם לטאטא. "המורה שלה התלוננה."
"מה?" הוא נדהם.
"היא התקשרה לספר שנטע יושבת לבד כל הזמן וכולם מתרחקים. נטע
לא מתקלחת, מה הפלא. המורה שלה אמרה שזה כבר זמן מה ככה." אני
אומרת בשקט.
שנינו שותקים. הוא מחבק אותי אליו.
"יקירתי, צריך לחשוב מה עושים עם נטע. את צודקת שזה מצב קשה."
"איך אומרים לילד שהוא מסריח, עומר? איך?" התחלתי לבכות.
"אני לא מוצאת שום סיבה לא להתקלח, אני לא מבינה מאיפה זה
בא."
"אולי שווה לחשוב על טיפול." הציע, בעדינות.
"זה עולה הון."
"נמצא מימון. נטע סובלת. אם זה מה שצריך- ניתן לה." הוא פסק.
"הכל פתיר, מתוקה."
אני נרגעת בחיבוק הזה והולכת לשטוף כלים.

"אולי תרדי למטה?" אני אומרת לה. היא יושבת על השטיח ובוהה
במסך, שמלה אדומה  ותספורת קצרה ורכה. היא נראית כמו תפוח
גדול. ועצוב. היא מושכת בכתפיה באדישות ויורדת למטה. לוקחת עוד
אפרסק בדרך וספר. למה היא לא לוקחת את הכדור, קיבינימט. אני לא
מבינה את העצב הזה. דור נכנס מחזיק ידיים עם שירה. "תראי אמא,
ציירנו!" הוא זורח אליי.
אני אוספת את הקטן הזה, העגול, אליי. כולו בן ארבע, מגן על
אחותו הגדולה תמיד. "היא לא אשמה בכלל. אני לא סידרתי. היא
בקשה ולא עשיתי." אומר, לא מסוגל לשקר.
איך היא מנצלת אותו, את טוב ליבו. לפעמים היא ממש פוגעת בו
ואדישה כל כך. ושירה הערנית. חייכנית ושקטה. רק למדה ללכת לא
מזמן. הם חוזרים לחדר, לצייר
לאבא. מתוקים כל כך, שני אלה.
שלושה ילדים מתחת גיל 6. כמעט שאין רגעים כמו אלה, של כוס קפה
וסיגריה. אני מתיישבת לטלפן לכמה אנשים, כמה פגישות לפני
שמשלחת הבאה נוחתת.
שוב הטילו סנקציה חדשה, הבוס רוצה דו"ח מפורט של ההכנה. מחפש
אותנו. מי קידם את הדביל הזה.
אני חייבת לשנות כיוון. אבל משכנתא. אבל אי אפשר. עומר אומר
ללכת על זה ולצאת ושנסתדר. אני סקפטית. מה אני אלך לעשות?
ללמד?
עדיף לא לעורר מהומות. שלושה ילדים, דירה ועבודה. הכל בסדר
ברוך השם. תואר שני יחכה. הכל יחכה. יש לי שלושה ילדים לדאוג
להם קודם.  המפגרת לא עונה ואני חייבת לסכם איתה ראשי פרקים
להרצאה. חייבים לבדוק מראש שהיא לא תדבר על דעותיה הפוליטיות
ככה סתם פתאום. זה לא יתאים לאמריקאים של הקיץ.
יכול להיות גרוע מזה. זה רק עיכוב זמני ואני חוזרת למסלול. נטע
תבריא ותרד במשקל ויהיה לה טוב יותר. היתר עושים רושם בסדר
בינתיים. לדור יש למ"ד מצחיקה כזאת, מקסימה. של ילדים. אם זה
לא יעבור השנה, אמרו שצריך לבדוק. אני סומכת על דור. זה
יעבור.
גם אנחנו נעבור ונהיה זקנים בלי תואר שני ועם משכנתא פעם, אני
אומרת לעצמי בהומור.
נטע חוזרת, סמוקה והולכת לחדר. אני הולכת אחריה, הדלת סגורה.
מה היא עושה שם. אני דופקת.
"לא! אני בפרטיות שלי!" היא צועקת.
אני מחליפה לשירה חיתול, נטע באה לעמוד על ידי. המשקפיים
האדומות מתאימות לה.
והשמלה הזו קטנה. שוב השמינה. רחל אומרת לעצור אותה, למה שתזיק
כך לעצמה. אני אמא שלה ואני יכולה לומר לה לא. היא צודקת והיא
תודה לי כשתהיה רזה ומאושרת.
"אני יכולה עוד אפרסק?" היא מחייכת אליי.
"לא."
היא הולכת לחדר ושוב הדלת סגורה.
עד שעומר יגיע וידבר איתה, אני מניחה לה. הילדה הזו משמינה
מיום ליום.

"צריך לשים לה גבולות, את שמעת מה דפנה אמרה." עומר עומד מולי,
החלטי.
"אבל היא כל כך רצתה לראות את זה."
"אז אסור היה לה לנצל את אחיה. ועוד אחרי הניתוח בלשון." הוא
רתח.
"היא ילדה קטנה." לא הבנתי את הזעם. זה היה לא יפה, אבל הוא
מגזים.
"היא ילדה קטנה ומרושעת." הוא אמר, חותך.
"היא לא מרושעת. קשה לה." קבעתי, עייפה.
"היא לא תנהג כך באחיה. ולא יקרה לה כלום אם לא תראה."
"אתה צודק." אמרתי ולקחתי את הצלחת להביא עוד אבטיח.
ליד המסדרון חשבתי שראיתי שמץ פיג'מה צהובה מחליקה לחדר החשוך.
הצצתי, היא נראתה מאוד ישנה. נשימה איטית. אולי דמיינתי.

"את דור את מסיעה לכל מקום. ורק אותי לוקחים רק לדפנה
ולהישקל."
היא התלוננה. פעמיים בשבוע ארבעים דקות נסיעה ולחכות ארבע שעות
להחזיר אותה כי לנסיכה יש פסיכולוגית צמודה לטיפול בעצב וקבוצת
שומרי משקל למען הבריאות.
מפונקת.
"את מפונקת וכפוית טובה. דואגים לבריאות שלך. וגם לדור יש
טיפול."
אני שוב מסבירה למה נוסעים רק  לשעה.
"דור צריך ללמוד לומר למ"ד."
ודור אומר לה מיד " נכון. וזה יהיה כיף לנדבר נכון." ומחייך
אליה. מתוק כזה.
"שילמד מאיתנו. זה רק אומר שהוא צריך לעבוד קצת." היא אומרת.
"לך לא אומרים שום דבר כשאת צריכה ללמוד לאכול נכון." אני עונה
בסבלנות.
היא שותקת ומביטה מבעד לחלון, מתרחקת. אני לא מבינה את הילדה
הזו.
"אולי נשיר משהו, ילדים?"
אני ודור מתחילים לשיר את האוטו שלנו, כשהפיאט הירוקה מחליקה
על הכבישים הרטובים עד עין כרם.

"דליה, היא ישבה מולנו, טורפת אוכל, עם עיניים אדומות וכבויות.
חייבים לנתק אותה כלכלית.
שתתייבש. אני לא רוצה נרקומנית אצלי." עומר חתך הפעם בלי
רחמים.
"אני מסכימה" הודעתי לו. "היא לא תתנהג ככה בבית שלי. זה עבר
כל גבול."
"אם תשאלי אותי, אם היא לא מסכימה לטיפול, צריך לבדוק אופציה
של מוסדות."
זה כבר עובר גבול. היא לא עד כדי כך עמוק. "היא לא בתוך זה
עמוק. רק גראס."
"ראית איך היא היתה?" הוא אמר. עיניו התכווצו, פגועות. "זו לא
הבת שלי." איך הוא תמיד היה מחבק אותה, עצב פתוח שלנו. עכשיו
אי אפשר להתקרב. קוצים דרדרים ושקרים בינינו היא שמה בינינו.
בזבזה כספים, סמים פתאום.
"ראיתי." אני מהססת. "בוא נבדוק. נתייעץ."
"מסכים. מחר אברר על מוסדות מתאימים." הוא אמר ועצר, מביט בי.
עצוב לו.
"קודם פסיכולוגים. אם היא תלך לטיפול, יהיה בסדר." אני קמה
לחבק את האיש הזה, שאת כל אחריות העולם הוא לוקח על כתפיו,
תמיד. צריך יהיה לארגן לו יום הולדת חמישים עוד מעט, לילד
הזה.

נטע,
שבת בבוקר. אני שמחה שסידרת עניינים עם הבנק. שוב, זה רק עוד
צעד בכיוון, עכשיו גם באמת צריך להחזיר את זה. דור חזר מהצבא,
שירה באה עם פלג ואפילו נגה לא ישנה הלילה אצל שום חברה. כולם
כאן. אפילו אבא הלך להביא את סבתא  לארוחת צהריים.
ורק את לא כאן, בתי.
את חסרה קצת, את יודעת?
כתבת משהו השבוע?
איך בעבודה?
לא דיברת איתנו כבר כמה ימים וכל פעם שאני מתקשרת את במשמרת.
לאחרונה יותר קל להתכתב איתך באי מייל. חבל שלא יכולתי לבוא
לערב שלך, אני יודעת שזה חשוב לך.
לאבא יש יומולדת חמישים בעוד שבוע, תגישי סידור מותאם. אני
כותבת לך במייל כי זו הפתעה. תכתבי לו משהו יפה, נטע. מגיע לו.
את אוכלת נכון?
מספיק ירקות?
איך הולך עם איך קוראים לו. תתקשרי ותספרי לי. הגשתי את
הדוקטורט לתיקונים אחרונים השבוע, אגב. אני מאוד מחכה לשמוע מה
יהיה לג'ון לתקן. ואחר כך מגישים סופית.
חבל שלא באת השבת.

מתגעגעת,
אמא.