הקדמה קצרצרה:
בכל יום בשנתיים האחרונות אני מטייל לפחות פעם אחת ביום עם
הכלב שלי. יצא לי לחשוב הרבה על זה שאולי זה לא בסדר. הרי הוא
רואה כלבים אחרים רצים חופשיים, משחקים, ואני, מה אני יכול
לעשות? אני מושך אותו כשהוא מנסה להגיע אליהם. הוא לא כל-כך
צפוי והוא יכול להיות תוקפני(אני משער..), מה גם, שיש פה את
ההתחשבות בו, שהרי אם אני אשחרר אותו הוא עלול לרוץ לכביש
ולהידרס..
הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה המשמעות של המצב הזה. אני, בעל
חיים ממין א', מחזיק ברצועה בעל חיים ממין .. ד' נגיד. אין פה
שום יצר השרדות, שום כלום. סתם..
הדבר שהכי גרם לי לחשוב על זה, זה הפעמים שבהם הוא מסתכל על
כלב אחר, ככה מרחוק, הוא יודע שהוא לא יגיע אליו בחיים ושאני
לא אתן לו אפילו להתקרב, וככה, הוא פשוט מתיישב, בוהה בכלב
האחר. והכלב האחר בוהה גם הוא בו.



אני אציג את עצמי, ככה ממחשבותיי. אני לא בן-אדם חברתי, לא
שאני אנטיפת או ציני מדי לחיים או לאחרים, פשוט אנשים לא
מעניינים אותי. לא מעניינים אותי ולא מבינים אותי. ובעצם כששני
הדברים האלה ביחד, מה הטעם במערכת יחסים כלשהי?

היום יום רביעי, לאחר טיול קצר עם הכלב(אגב, שמו הוא מוקי),
אני הולך עם ההורים לסעודה אצל המשפחה מהצפון. ההורים שלי ואני
הם עולם ומלואו מצד אחד, ומצד שני חלל שאין בו אפילו אבק. אין
לי מושג איך להגדיר את היחסים בינינו. אנחנו לא מדברים באותה
שפה, אם אנחנו מתחילים במקרה שיחה או משהו כזה היא תסתיים
בהתלהטות ובצעקות שמבקרות אחד את השני. אבל בכל מקרה, הורים,
ורוצים להרגיש "משפחה" אז לוקחים אותי לסעודה עם משפחה בצפון.
העניין עם המסגרת המשפחתית המצומצמת, זה שהיא למעשה הכלא
"חסר-סורגים" שהכי קשה להימלט ממנו. אתה לא יכול פשוט לעזוב,
לקום וללכת. תקוע. וזה אחד הדברים שאני הכי שונא, ליהיות תקוע,
ליהיות ת-ל-ו-י!

הנוף של הצפון. המון ירוק, רוח קרירה, לא כמו אצלנו במרכז,
שהרוח חמה ולחה, אלא רוח קרירה, כלבבי(אני מת על קור). אנחנו
נוסעים, אמא מנסה לפתח שיחה. מדברת קצת על המשפחה, קצת על שנה
שעברה. אין לי מושג מה ממש היא אמרה, לא הקשבתי.
אני עסוק בעצמי, חושב, מנגן לעצמי בראש את המנגינה ששמעתי
בבית. מנותק.
נסיעה היא דבר מעניין. יש בה המון אפקט של "נדידה", שינוי נוף,
שינוי מקום, מראות, ועם זאת, זה קיבעון נוראי, שהרי אי אפשר
להחליט, טוב אני רוצה לרדת ולרוץ לנוף המדהים הזה מעבר לחלון.
הכל מעבר להישג ידך.

אז, קרה דבר שלא הייתי מאמין. כפי שבטח הבנתם, אני ממש לא
בן-אדם ריגשי. לא לעצמי ולא לאף-אחד אחר. מזמן הבנתי שאהבה זו
קופסא שאנחנו בונים לעצמנו, ורגשות בכלל זה רק חלק במוח שעוזר
לנו לנהל חיי חברה, ואפשר ועדיף בלעדיו(אם נהיה חכמים ומודעים
מספיק).
אותו דבר שהזכרתי, משתייך למין הנשי. אני יודע, זה נישמע כמו
סיפור אהבה,
אבל זה לא.
אנחנו עוצרים ברמזור. אני מביט בנוף, כמו תמיד, נהנה מהרוח שלא
מפסיקה למרות שהאוטו עצר(לעומת אצלנו במרכז, שכשאתה עוצר אתה
מתחיל להזיע). ואז, בנתיב הריק שאיפשר לי הבטה בצמחייה
ובמרחבים, מופיע רכב אחר. שני אנשים מבוגרים, רגילים. ומאחורה,
ילדה. לא יפה במיוחד(אף-פעם לא ייחסתי חשיבות לחיצוניות),
מביטה בי. מביטה לי בעיניים, ואני לה. ואיך שהאוטו ניכנס לנתיב
עינינו היו מחוברות, כאילו שעיניי הסתכלו למקום בו עיניה
יופיעו. היא הסתכלה עלי במבט שמזכיר לי אותי, כמו להסתכל במראה
ולראות אותי ממין נקבה. איני יודע מה לעשות במצב כזה, לא חשבתי
שמשהו כזה יכול לקרות. אני חושב אולי לזרוק לה פתק עם טלפון,
או משהו, ידעתי שאני צריך לעשות משהו, אני חייב. ואז התחלף
לירוק.


חדר לבן, וילונות. מה שהיה לפני חודש. ראיתי את ההבנה, את
החוכמה, חולפת לי מול הפנים. אמרתי לעצמי, או שאני מגיע אליה
או שכלום. שמתי לב שהיא, האני מהמראה, אמרה להורים שלה לעצור
בצד ושהם ירדו לשוליים. ואילו הוריי, למרות תחנוניי שהפכו
במהרה לצעקות חלשות, המשיכו לנסוע, הפצירו בי להפסיק עם
השטויות.
הייתי חייב לעשות מעשה. הורדתי את החגורה, פתחתי את הדלת,
וקפצתי אל ההבנה.


חזרתי הביתה. קצת שברים, המון שיפשופים וכוויות(מה שהופך את
ההתכרבלות בשמיכת הפוך לחוויה אחרת לגמרי), וכמו כל יום שלפני
ה"קפיצה", הלכתי לטייל עם מוקי.
החלטתי לגוון, והרחקתי לכת והלכנו יחד ליישוב סמוך לשלנו, לגן
הציבורי. עוד לפני שהוא חירבן (מה שנותן את האישור לחזור
הביתה), הבחנו שנינו בכלב אחר, קשור גם הוא לבעל חיים מסוג א'.
כרגיל, מוקי התיישב, בוהה בו. עולם ומלואו יש במוקי כשהוא עוצר
ומסתכל... עכשיו, יכולתי להזדהה איתו, יכולתי. נכון שהוא פועל
לפי אינסטינקטים, ולי יש שיקול דעת. אבל הייתי חייב לעשות את
זה, שיחררתי אותו. גם הדמות השניה שיחררה את כלבה. התקרבתי
כמובן להשגיח שמוקי לא יהיה אלים פתאום, ולפתע הבחנתי כי הדמות
שנימצאת מולי, זו אותה דמות מהמראה, אותה דמות מהצפון. הדמות
שכמעט שחכתי! חייכתי, כמה זמן לא חייכתי באמת, יותר מדי. גם
היא חייכה, גם היא לא הייתה רגילה לחייך.
בעוד אנו מסתכלים אחד על השניה(ולהיפך), מוקי והכלב השני
מתחילים מתוך משחק לרדוף אחד אחרי השני. הם רצים לכביש. מכונית
שכמעט פגעה בכלב האנונימי סטתה ופגעה במוקי. הוא גסס ממש שניות
ספורות, לא סבל יותר מדי.


מוקי מצא את מותו. ואני מצאתי את ההבנה.