ברוכים הבאים, שחקנים. ברוכים הבאים.
ברוכים הבאים לתאטרון החיים.
ברוכים הבאים, בואו, שבו, תירגעו, מיד מתחילים.

שמי אלוהים ואני אהיה הבמאי שלכם.
מהרגע הנוכחי ועד סיום ההצגה.
כולכם, בעלי פוטנציאל עצום, אם הגעתם עד לכאן.
כל אחד מכם, יכול להגיע אל פסגה.
ואינני מפקפק בכך, מפני שבחרתי אתכם בקפידה.

צפויה לנו עבודה מפרכת, ללא קשר לאורכה.
מראש אגזול את תקוותכם - לא תהיה דקה של מנוחה.
כי ככה זה אצלנו, בתאטרון החיים.
זהו איננו תאטרון רגיל.
ואתם השחקנים, ברוכים הבאים.
שנתחיל?

מיד אקריא את רשימת התפקידים.
עוד דבר שמיוחד אצלנו, בתאטרון החיים.
קיימים אינספור תפקידים.

אתם, השחקנים הפשוטים הנבחרים, אינכם מסוגלים להעלות
ברוחכם מה גודלו של מגוון הדמויות העצום.
כי אתם, שחקנים פשוטים, זה מה שאתם.
ולכן נבחרתם לשחק בתאטרון שלי.
כי אינכם מסוגלים להעלות ברוחכם.
ואם יקום האחד, שחקן התעוזה, שיעמוד מולי ויצהיר כי חסר תפקיד
אחד ברשימה, ובכן, שחקנים יקרים, דבר כזה לא ייתכן.
כי אתם, אתם השחקנים, לא מסוגלים.
אתם השחקנים של תאטרון החיים.


לא אפנה אליכם בשאלה, כי אין דבר הקיים ואינו פוענח בעבר על
ידי.
אפנה, אם כך, בהצבת עובדה: אתם, המשתתפים בהצגה,
אדונים לעצמכם, וכלל אין מחלוקת בסוגייה. אצלנו, בתאטרון
החיים,
ברשותכם לשחק כל אחת מהדמויות שמופיעות ברשימה.

קדימה, אל נא תתמהמהו.
ההחלטה בידיכם, רק בחרו כבר, אין לי את כל הזמן שבעולם
בשבילכם,
שחקנים, הזמן מאד קצר. קצר יותר ממה שאתם משערים. ובעצם,
אתם לא משערים, כי אתם סתם שחקנים פשוטים. שחקנים של תאטרון
החיים.

רק זכרו, שחקניי הנכבדים, ההחלטה היא שלכם ושלכם בלבד,
נטילת אחריות וחסות מלאה. פן ייפול גורלכם ותניחו לי לקיים את
ההחלטה.
כי בינינו, ההחלטות שלי, הן לא מי-יודע-מה. אני, אני מחליט
בחופזה,
בחוסר עניין, כי זה לא המשחק שלי כאן.  נצלו את החופש,
את הזכות הנכספת שלכם להיות שחקנים בתאטרון שלי והחליטו כבר,
החליטו איזה תפקיד אתם תשחקו בהצגה.

איזו דמות בדיוק תהיו?
מה תרגישו? ומה תחשבו?
היכן תהינה החולשות שלכם?
ואיפה אוכל להכריז עליכם כגיבורים?

שאלות אילו, היחידות שאשאל אתכם, שחקנים.
כי תשובות אילו, לשאלות שלי, רק אתם קובעים.

מה תעשה הדמות כשתעמוד על הבמה?
מה יהיו חלומותיה? ומה יגרום לה שמחה?
כיצד תגיב לתסריט, למחזה עצמו, להתרחשות שבהצגה?
ואיך היא תשתלב בו, אמרו לי, בכלל?
היכן בדיוק היא תיכנס לתמונה?

וזכרו, רבותיי, שחקנים עילאיים, זוהי בחירתכם, בחירתכם בלבד,
קטונתי מלהחליט עבורכם.

לא אסכים ולא אענה לתחנוניכם ולבכי מר על גורלכם.
אתעלם בנחישות נחרצת מבקשותיכם וללחישות הכאב שתשמיעו בלילה.
כי זאת הייתה ההחלטה שלכם. והמחויבות היחידה, אם עוד לא
הבנתם,
שחקנים עלובים, היא להחליט במדויק על אופי המשחק.

צוחק אני עליכם מלמעלה, צופה מהיציע בהצגה ומתגלגל על הרצפה
מרוב צחוק. בכיינים אתם, כולכם, במיוחד אילו שמתעקשים להאמין
שרק אם תמתינו עוד קצת אענה למשאלותיכם. שחקנים נחותים, זה מה
שאתם.

ומחקו כבר את הבעות העלבון שנפרשו על פניכם.
התעדיפו שלא אומר דבר אודות החוקים האמיתיים של התאטרון,
ובאשליות חייתם?
כי אתם מחליטים. אני רק מחליט, מתי להוריד את המסך.
אני רק מחליט, מתי זה הזמן שלכם ללכת. כרגע, אתם עוד כאן,
חתומים על חוזה להצגה, נצלו זאת, שחקנים מעוררי רחמים.

נו, מה אתם אומרים? שאתם כן תחליטו?
שאתם כן תבחרו איך תראה ההצגה שלכם?
שאתם כן תתמקדו בדמות שאתם בלבכם נדרתם להיות
ואכן תהיו היא ללא כל תלות בי, האדון הנעלה?



האם אתם תהיו אילו שתחליטו איך יראו החיים שלכם, או שתמשיכו
לשבת בחוסר מעש ולהתלונן?
אה, מה אני שומע כאן, שאתם מסוגלים להחליט בעצמכם?



ברכותיי.
מהפה שלכם לאלוהים.