ולפעמים, בלילה, כשאני מביטה מהחלון והירח מלא, אני שומעת
אותם. הקולות שבתוך הראש שלי. ואני מנסה להבין. ואני מנסה
לשאול אותם, לבקש מהם, להתחנן אליהם-
צאו! צאו! צאו!
תשתקו!
אני רוצה שקט!
תעזבו אותי בשקט!
אבל הם ממשיכים בשלהם. וכל מה שנותר לי הוא רק לצרוח. לצרוח
בכל הכוח כדי שאני לא אשמע אותם מתלחששים בראשי, צוחקים. אבל
הם רק מגבירים את קולם. כאילו הם מרגישים שאני מתמוטטת ורק
מחכים לראות את זה קורה. איך אני נכנעת להם.
ואני מתחננת אליהם- צאו! תעזבו אותי בשקט! אני לא יכולה יותר!
אבל הם ממשיכים בשלהם. ממשיכים ללחוש לי באותה שפה מסתורית
שאני לא מצליחה להבין. וברגעים של טירוף, כשהעננים מסתירים את
הירח, אני מבינה אותם. נטיפים של טירוף. ואני מבינה אותם. והם
לוחשים לי. ואני שומעת בקולם. והם מושכים אותי. ואני נגררת
אחריהם. והם מביאים אותי לאפיסת כוחות, אני נשכבת לישון.
ובבוקר, כשהשמש עולה, שקט. דממה. שינה עמוקה.
לילה טוב. |
