דרך שמשת הרכב שנסעתי בו האורות נראו מרוחקים וחלומיים על הרקע
השחור של הלילה. ישבתי מאחור ומהחלון שלי היה אפשר לראות למרחק
של 5 ק"מ, בחלק זה של השכונה היתה חורשה ואורות הניאון של
המועדונים והמסעדות האופנתיות נעלמו בין סבך השיחים.

מזה שנים אני חולם לצאת אל מחוץ לאמולה של ה"עיר". לחיות המקום
שבו לא ימצאו אותי, אלא עם כן אני ארצה. במקום שבו אין כל-בו
מעבר לפינה ולרגע קשה לחיות. לחיות במקום שבו השממה שולטת
המרחב הצלילים, חושך במרחב האורות וריח המדבר. רציתי בדידות
במרחב בלתי מוגבל. רציתי ללכת לעיבוד ולטייל שמה. בלי טיולים
מאורגנים, בלי מדריך, בלי הצורך לחזור או החשיבה על מה שיקרה
כשאני אחזור. רציתי להקפיא את החשבון שלי בבנק המציאות של
ה"עיר" המתוחכמת. מקום שבו מכל עבר אנשים מחפשים דרכים חדשות
למכור לך משהו, עזור לך במשהו או לגרום לך צער כאלמונים. בעיר
שבה מזמן שכחו מהי בדידות.

אז התאספנו אני וכמה חברים, בשביל מטרה קדושה אחת.
שמענו על האגדה שה"עיר" אינה אינסופית וישנה דרך לצאת מתוך
הסבך האינסופי של רחובות ובתים ממוספרים. אומנם הגדה היתה ידוע
לכל ילד ומתבגר ב"עיר". חלק הפסיקו להאמין וטענו שהמקומות
השוממים היחידים וגם שם ישנה עבודה מתמדת 24 שעות ביממה. ולא
רק זה, הם גם נמצאים תחת שמירה רוב הזמן.

בעיר שאחוז התמותה לשנה שלה קרוב לאחוז ואחוז הלידה ל-50. כמות
הילדים שמחפשים מקום בו הם יכולים להיפגש עם חבריהם ולפטפט על
סיגריה ובירה הרחק מהעיניים הבוחנות של ההורים-אוזלים
במהירות.
אפילו לצרוך העניין הילדים התארגנו לכנופיות קטנות שמגינות על
מקום מושבם מפני קבוצות אחרות שמתכוונות לשדרג את מקומן. לא
פעם נרשמו מקרים בהם מלחמות בין כנופיות כאלו נגמרו במוות
המוני. וזאת למרות השיטור הנרחב שמועצות ה"עיר" אירגנה. יחס של
שוטר מיומן אחד לכל 5 תושבים ב"עיר"-זה לא צחוק.

אני אישית לא ממש השתייכתי לכנופיה כזאת לכנופיה כזאת כשלעצמה
ורוב הזמן החברים שלי ואני נדדנו בין פארקים נטושים ומסבאות
זולות שנתנו לחבורה של נערים בני 16 לשבת ליד הבר. לאיש מאיתנו
לא היה כסף מיותר ולהורים שלנו לא היה זמן מיותר להשקיע באיש
מאיתנו. השיטור ידע עלינו ולא ידע מי הינו.

אבל עם תשאלו אותי אנחנו סך-הכל אנחנו כמה אנשים שמחפשים דרכים
לבלות.

נעצרנו ברמזור, שביל הרכבים שהיה לצידנו ולא מאחורינו חימם את
ליבי. כנראה אנחנו נוסעים בכיוון הנכון. כנראה אנחנו נוסעים
בכיוון הנכון, עם איש לא פונה איתנו.

פעם, במורה בכיתה ב' נתנה לנו משימה. לא משהו מיוחד, להעתיק
קטע מהאנציקלופדיה. הקטע לא ממש עניין אותי אז התחלתי לדפדף...
את שיעורי הבעית לא הכנתי. אבל מאותו יום ידעתי. ידעתי
ש"העיר-אזור מיושב ע"י בני-אדם שכלל בתוכו את ההיקף של כוכב
לכת שלם. "מעניין איך נזכרתי...

הכל המשיך לנוע מסביבנו ולבי המשיך להלום בקצב מהיר יותר,
התרגשתי, חשבתי על כמה נעים יהיה שם...

הרכבים מסביבנו התחילו להידלדל. הרגשתי שאני צריך להתכונן.
להכין את עצמי לחוויה שמעולם לא הרגשתי המכוניות שנעלמו לצידי
הכביש היו כמו מתחרים במרוצים שוויתרו לפני שהגיעו לקו הסיום.
הרגשתי שאני והחברים ברכב הינו החזקים ששרדו את הדרך לשם. ועוד
יותר הרגשתי פליאה שאיש לא רוצה להגיע למקום מבודד זה לחוות את
הבדידות את הבדידות חוץ משלושתנו.

הנהג החליט שבכביש הזה אפשר להאיץ, והרכב המיושן קרטע במעלה
הגבעה. המוסיקה שהתנגנה ברכב והחרישה את אוזניי נשמעה מרוחקת
יותר ויותר עם כל סיבוב של גלגל, כשמחשבתי נשאו אותי אל יעדנו
האוויר שזרם בחוזקה דרך החלונות בשטף אדיר ל פניי וגרם לקור
עז, לא הפריע לי.
עכשיו כלום כבר לא יפריע.

אולי נהג המשאית שפגעה בנו, פגיעה חזיתית, במהירות 120 קמ"ש
חשב אחרת.