נכנסתי לחדר, שהיה צבוע כולו בסגול ומפוצץ בפוסטרים שאמורים
לשדר "מחשבות שמחות". ממולי עמד שולחן רחב ומאחוריו ישבו שני
אנשים שהסתכלו אלי וחייכו. דחף חזק להקיא השתלט עלי.
-שי זוסמן, כן?
-כן.
-בוא, כנס ושב.
התיישבתי. שמתי לב שאחד מהם מחזיק תיקיה עבה. הכתב היה לא
ברור, אבל ממה שהצלחתי להבין- אלו היו חיי. התיק האישי שלי, כל
הסודות, כל מעשי מאז שנולדתי, כל חיוך ודמעה וכל בעיית נפש
שניכרת לעין מזוינת.
-אז, שי זוסמן... מ-ה  ש-ל-ו-מ-ך?
אני אולי בעייתי, אבל ממה שאני יודע אין לי שום פיגור שכלי
מסויים. הוא הזכיר לי את היועצת מכיתה י'.
-בסדר.
-אה הא.   עדיין מחייכים. אחד מהם רושם משהו בקלסר והשני לא
מסיר ממני את מבטו, כאילו פוחד שאתפוצץ או משהו.  
-ואיך אתה מרגיש היום?
-יותר טוב.
-אה הא.
שתיקה. עדיין מחייכים. מעניין אם אפשר להסיר את זה בניתוח.
- אתה חש בשיפור היום?
-אני לא יודע אם זה שיפור, אבל אני באחת הסטלות היותר טובות
בחיים שלי, ותאמינו לי- היו לי הרבה... אתם יכולים לרשום לי את
השם של הכדורים האלה? בחוץ אני כבר אסתדר לבד.
-אה הא.    קהל יקר, אתם מתבקשים לקום בזמן שהחיוך יורד לחצי
התורן!
-תראה שי, כל התרופות שקיבלת ביומיים האחרונים היו בהשגחה
צמודה, בפיקוח רפואי ובמינון מתאים. הן אכן עלולות לגרום
לתחושת אופוריה קלה, אך מטרתן בעצם לאזן את רמת הסרוטונין
במוח, מה שנקרא לאזן את הגוף, מה שבעצם יגרום לאיזון נפשי ויתן
לך מנוחה ואנרגיות לשוב על רגליך, לפחות ביומיים האלו.
-אה הא.
- אתה רואה את המצב כמשעשע?
- לא במיוחד.
-אה הא. מה זאת אומרת "במיוחד"?
- לא בצורה קיצונית התכוונתי.
-הממ... "קיצונית". מילה מעניינת. אתה רואה את עצמך שבן אדם
קיצוני?
- אני נראה לך כבן אדם קיצוני? אתה אמור להבין בזה יותר טוב
-אמנם, אבל שאלתי לדעתך.
- דעתי לא ממש משנה כאן, אני לא פסיכולוג.
- פסיכיאטר.
- גם זה אני לא.
- אה הא.
שתיקה. הם כבר לא מחייכים. אולי שברתי אותם.
-תאמר לי שי, מדוע אתה כאן?   עכשיו השני החליט לנסות.
-קראתם לי לא?
-אכן, התכוונתי איך הגעת לבית החולים?
- אמבולנס שהביא אותי מבית החולים הקודם. הלא פסיכיאטרי, איפה
שאין מספיק מקום למשוגעים.
-אמהמ. אני מבין שאתה לא רוצה לדבר כרגע?
-תובנה מרתקת.
-אמהמ. ובכן, מימינך תמצא דפי נייר. קח אחד וצייר עליו בבקשה
עץ.
העפרונות היו רחוקים ממני בצד השני של השולחן. הצד שלהם. כנראה
בשביל שבמהלך הראיון מנוון המוח הזה אני לא אקח אחד ואקפוץ על
שניהם ואדקור אותם אינספור פעמים עד שבית החזה שלהם יראה כמו
מסננת. ואז אני גם אלקק את הדם שלהם מהידיים. אחרי זה אני אקח
כמה עטים נובעים ואתקע להם בעיניים, מתענג על קול הפיצוח, ממש
כמו שדורכים על ג'וק. כמובן שכשהתקף הטירוף שלי יגמר, אני אאלץ
לתלות את עצמי מהחלון, אבל לא לפני שאחרוט על זרועי באותיות
דפוס, עם אותו עפרון ממש (!)-  ל-א   ב-ג-ד-ת-י.  מה שבמקום
שכזה, יסמל בטוח סוג חמור של סכיזופרניה מתקדמת. בעוד כמה
שנים, הסיפור שלי יכשיר המוני סטודנטים ברחבי העולם להפוך
לאימבסילים חסרי מוטיבציה כמו הזוג שיושב לפני. מפתה.
למרות התרחיש המאוד הגיוני הזה, הימיני מביניהם מגיש לי עפרון.
אז מה כבר יש לי לעשות? ציירתי עץ. הם אפילו לא חשבו על זה שלא
קיבלו אותי לתלמה ילין וכל רישום או ציור כלשהו עשוי לגרום לי
להתדרדרות דיפרסית נוספת, להתבוססות איטית במצבי הפתטי ובקיומי
השפל וחסר הטעם. כנראה שבכל זאת מגיע להם יותר קרדיט משחשבתי.
הנחתי את העיפרון על השולחן, החוד מכוון כלפיהם. השמאלי הרים
את הדף והניח אותו בין שניהם. הם התמהמהו בו דקה ובינתיים החדר
התמלא בקולות "אה הא" ואהממ" מתמשכים.
ואז הם הרימו את ראשיהם והביטו בי.
שתקתי. אני עכבר קטן... עכבר קטן בניסוי חולני... רק עכבר
קטן...
השמאלי התחיל לרשום שוב את קורות חיי המחודשים והימיני הביט
לרגע בשולחן ואז החזיר את מבטו אלי.
-שי, אנו חושדים שלך... יש נטיות אובדניות.
הסתכלתי אל שניהם במבט הכי רציני שלי, נשמתי עמוקות, והתפוצצתי
מצחוק. לא יכולתי להפסיק. כל פעם שהסתכלתי עליהם מחדש פשוט
נקרעתי!
- בשביל זה למדתם שמונה שנים פסיכולוגיה? בשביל זה השקעתם
עשרות אלפי שקלים? אתם נורמלים?!
קמתי מהכסא בתנופה. הם נרתעו קצת לאחור אבל שמרו על פאסיביות.
כמו שמלמדים בקורס הגנה עצמית, רק בלי המכות.
- איך הגעתם למסקנה הזאת?! מה גרם לכם לחשוב ככה?!
אני עומד מולם ומנופף בידיי, פרקיהן חבושים בשכבות עבות של
תחבושת לבנה שבצדה הפנימי החל להתפשט כתם חום- אדום, ספק דם
ספק יוד.
- אולי כי חתכתי את הורידים עם חתיכות מראה שניתצתי ולא בדיוק
ציפיתי להתעורר, רק חבל שהעוזרת מצאה אותי ואחרי שהקיאה על
השטיח קראה למגן דויד אדום שהבהילו אותי לבי"ח מאיר, שם שכבתי
במחלקה הפסיכיאטרית 3 ימים מזוינים, עד שהרופאים והוריי הואילו
בטובם לשלוח אותי לכאן?! באמת, חשבתם על זה בכוחות עצמכם?!
מדהים! אולי גם יש לכם כוחות טלפתיים! תנחשו באיזו שפה אני
מקלל אתכם עכשיו? באמת, הרשמתם אותי! תגלית מרעישה! ועוד להבין
את הכול מציור מזדיין של עץ! וואו! פשוט גאונים!
יצאתי מהחדר, משאיר אותם לכתוב עלי רשימות רפואיות והמלצות
לתרופות הרגעה מגוונות והדלקתי סיגריה. הדבר היחיד שטוב במקום
הזה הוא שאין כאן שום שלט של סיגריה עם איקס גדול ואדום עליה.
סרטן חופשי לכולם! משוגעים לא נחשבים כסטטיסטיקה.


יצאתי מהמקום ההוא אחרי שבועיים. החליטו שאני כשיר לצאת בחזרה
ל"חיים מאושרים" ומלאים בהלדול, כלורפרומאזין וציפרלקס.
אותם הפסקתי לקחת אחרי חצי שנה. כמובן שמהצבא קיבלתי פטור, אז
את שלוש השנים שלי, כתרומה למדינה ולאנושות, ובעיקר לעצמי,
החלטתי להעביר במקומות נידחים ושקטים מסביב לעולם. ניו זילנד,
הודו, סרי לנקה, מונגוליה, לאוס, פרו, אינדונזיה, נפאל
ובורמה.
רכבתי על פיל, שכבתי עם כושית, גידלתי זקן, אכלתי פטריות,
ישנתי ארבעה חודשים באוהל, טיפסתי יחף על הר, עשיתי מדיטציה,
גרתי במנזר, חודשיים שלמים רק שתקתי ועישנתי, למדתי אינדונזית,
ליטפתי יאק, חציתי ארץ שלמה על אופניים, צנחתי ממטוס, למדתי
לגדל ג'וינט באורך של 50 ס"מ, רקדתי יום שלם, ראיתי זריחות
ושקיעות מפסגות הרים, וחייכתי. המון.

בגיל 22 חזרתי לארץ, אפילו שאיזה תייר אוסטרלי שפגשתי שלושה
ימים לפני הטיסה אמר לי "שיותר מדי בטון יחסום לי את הצ'קרות
לגמרי". כמובן שאחרי זה הוא שאל אם ניסיתי כבר את הסגול, אז
החלטתי לשכוח מכל העניין.
עבדתי שנה בתור מלצר במסעדת המבורגרים בהרצליה פיתוח, בכל זאת-
היו לי שלוש וחצי שנים של פרות קדושות לפצות עליהן.
ואחרי כל זה, החלטתי שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא. פיתוח שכלי
מתקדם. בערך. לשמחת הוריי, הפכתי לסטודנט גאה באוניברסיטת תל
אביב. מי ילד חכם של אימא? מי?

ת'אמת, להחלטה הזו בכלל הגעתי לפני שנים.
לימודי פסיכולוגיה.
כן כן, מהמחלקה לתואר ראשון.
לקחתי על עצמי את גאולת המתאבדים, ישועת המטורפים באשר הם. הרי
מה יכול ללמד אותך יותר טוב מניסיון?
הקורס התחיל בסדר. מרצים עם ראש טוב, תלמידים סבבה. גם החומר
עצמו היה נסבל, ככה שבינתיים הייתי מסודר. וככה עבר לו חודש
שלם. אפילו חודש ושבוע.
עד אתמול.
נכנסתי לשיעור והתיישבתי ליד החבר'ה הקבועים. ערב קודם יצאנו
לשתות, ככה שהמוח של כולם היה עדיין בניסיון השתקמות.
הפרופסור הסביר שהיום נלמד על אנשים בעלי נטיות אובדניות.
גנים, תכונות אופי, סימפטומים, סיבות, דרכי אזהרה וגילוי.
כבקשתו, דפדפתי בספר עד לעמוד 285, שם לדבריו "נמצא המפתח לכל
העניין". בהיתי בדף בערך דקה, לקחתי את הדברים שלי, יצאתי
החוצה וזרקתי את הספרים לפח.
עצים?! עצים מזוינים?!