ראיתי היום סרט.
הסרט דיבר על ילדים בגילנו - 15-16.
והיו שתי כנופיות -
כנופיה אחת הייתה שייכת לקייל - ילד שהיה לו הכל וגר עם אמו,
הוא בן 16 והוא מנהיג כנופיה.
הכנופיה השניה הייתי שייכת לג'ון - ילד ממוצע שגר עם הוריו -
בן 15, שלא עשה לאף אחד כלום, אבל כשהוא ראה שקייל והחבורה שלו
מרביצים וגונבים ומציקים לילדים קטנים מבית הספר הוא הצטרף
לכנופיה שנגדם.
העניין הוא שלאט לאט ג'ון התחיל לעצבן את קייל, ג'ון התעסק עם
החברה שלו, מחק את כל הכתובות של הכנופייה של קייל שהיו על
הקירות ורשם דברים אחרים וכו'.
אז מה קייל עשה? לקח אותו לפינה בודדה עם שאר חברי הכנופיה שלו
והם הרביצו לו...
והתוצאה?
ג'ון גמר בבית חולים.
הוא היה בתרדמת 3 חודשים.
ולקייל ולחברים שלו לא עשו כלום... הם היו בבית משפט ונדונו
רק לחוזר הביתה ב-10 בערב... זהו...
אז בעצם מה אני מנסה להגיד פה?
שאני דואגת.
אני דואגת לך.
אני יודעת שכל המצב שהיינו בו שנה שעברה היה ממש קרוב לזה, אבל
אני לא רוצה שזה יהיה ב- מצב הזה.
כל לילה אני מתעוררת מסיוט ובו אתה מת, או פצוע או אני לא
יודעת מה.
אני לא רוצה שזה יקרה!
אתה החבר הכי טוב שהיה לי בחיים - אני מכירה אותך מגיל ממש
צעיר, ואני יודעת הכל עלייך, ואני יכולה לראות מה אתה מרגיש
אפילו שלא דיברת איתי או שלא ראיתי אותך.
בסך הכל אני דואגת ואני רוצה שתחזור כל יום הביתה שלם ובריא.
כי אני לא רוצה,
להתעורר לילה אחד ולדעת שאתה לא תהיה פה יותר. |