הם תמיד אמרו שהיא קצת משוגעת. והיא, היא הייתה גאה בשוני שלה,
ורצתה שכולם ידעו שהיא אחרת.
היא חיה בתוך מין עטיפה מבודדת. לא נותנת לאיש להתקרב ודואגת
תמיד שידעו שהם רחוקים. אבל הם אהבו אותה כנראה, כי תמיד
המשיכו לנסות. או שאולי רק ריחמו עליה ועל אשליית העוצמה
שניסתה לפזר סביבה. ואולי היא ידעה את זה ורצתה שירחמו עוד.
בכל מקרה, כך היא חיה את חייה, מעבירה את הימים במחשבות על
הזמן. תמיד נראה לה שהוא חומק ממנה כגרגרי חול מבין אצבעות יד
פרושה. והכעיס אותה לראות אותו חולף כך.
ותמיד הייתה לבדה. גברים נעו בתוך סיפור חייה כל העת אך היא
שכנעה את עצמה כי אינה יודעת לאהוב, ונשארה נאמנה לעקרון זה.
היא אינה סומכת על גברים, ותמיד הענישה אותם על כך שרצו בה.
או שבעצם הענישה את עצמה.
והיא ידעה שהיא חזקה. היא שורדת. היא נלחמה כלביאה בכל פעם
שמישהו ניסה להיכנס מתחת לבצל שלה, וצרבה חזק.
והייתה גאה בכך.

אך ביום חורפי אחד, בנסיעה הביתה ברכבת לילית, ישב מולה אדם
ושר בלא קול עם המנגינה שבאוזניות הווקמן שלו. והיא הוצפה
געגועים אליו. אל שמנמנותו, אל החיוך שחייך כשפגעה ברגלו בטעות
בעודה מתיישבת. חיוך מתנצל בין זרים. ולא רצתה שוב להיות
מושכת. ולא רצתה שירצו בה עוד ובגופה. כל שרצתה היה להתכרבל
כנגד ביתיותו של אותו איש לא יפה ולא מוכר ולשכוח את חייה.
ודמעות פרצו מעיניה והוא כרכם את פניו במבוכה ובשאלה.

אבל היא בסדר. היא קמה והלכה משם. היא חזרה לעצמה כתמיד.
יש לה גם ימים עצובים. כן, זה קורה, אבל היא בשליטה שוב.
קצת שונה וגאה בכך.

הרי התמרמרות עוד לא הועילה לאיש...