אנחנו יושבים יחד, כמו תמיד. אני מחדדת מילים- מנסה להצחיק,
מנסה לגעת. הוא עונה לי בקלילות של מומחה. כמו תמיד הוא טוב
במילים. אני רוצה לחדור מבעד למעטה הציניות שלו ומוצאת את עצמי
נאבקת בניסוחים ומשחקי מילים שהוא זורק לי חזרה. הוא משלח בי
מבט חודר. ציני, או שהפעם זה משהו רציני? אני מיישרת מבט
התרסתי, אם אתה יכול גם אני יכולה. כמו תמיד זה כלום,
התעניינות שטחית במבחן האחרון, קצת רכילות זולה. הוא נהנה לשחק
בי ככה, לדבר איתי על התאהבות ועל מה זאת אהבה, להתעניין בחיי
הרגש שלי, כאילו הם קיימים בלעדיו. כמו תמיד, העיניים שלו
רומזות, מגלות ולא מגלות. אבל למה שאני אחשוב שמאחורי המשחקים
האלה יש משהו בכלל? הוא בטח התאהב במישהי מקסימה ומרטיטה,
מישהי שמצחיקה אותו וגורמת לו להסתכל על הירח בלילות. ואני,
אני יכולה רק לספור כוכבים נופלים ולהביע משאלות.