גופי הוא מיכל, עגום ומר.
גפיים ראש וחזה עשויים מחמר.
ובפנים לוחשים ורוחשים
מימי שבעת הימים.
רגע אחד שקטים הם ורגועים
וברגע שני מתפרצים ובוחשים.

מגופי נשלחים עשרות צינורות,
לאגמים קרובים ורחוקים ובריות אחרות.  
ברובם מתקיימים איזונים עדינים,
אליהם מקצת מימיי מגיעים.
אך לעיתים נדירות כשאיני מסב תשומת ליבי,
בורחים להם מימיי וזורמים מתוכי.
הריק זועק ומוחה בקול רם,
עד שמהמיכל האחר נוזל מוזרם.

כעת אני שלם בשנית.
הנוזלים בהרמוניה חגים,
חום ורכות בתוכי מתפשטים.
אך כאשר מקור הנוזל הזר מתרחק,
נשאב מקרבי וחור הוא פוער.
הריק בתוכי שב וזועק
וכשלבסוף הוא חוזר,
אני את האושר חובק.

כמו שמן ומים הנוזלים אינם מתערבבים
והאחד על השני תמיד משפיעים,
כאשר האחד גועש השני מתרעם
וסערות וסופות יוצרים שניהם.
אך ביום בו הנוזל השני נעכר,
יתפשט בזחילה הנגע הקר.
אם בעדו לא אעצור,
ואת התפשטותו לא אמנע,
יקפאו מימיי בידי הכפור
ואני לו אכנע.


אך בינתיים עודני כבול וקשור.
משועבד לנוזל אחר, כשם שהוא בידיי אסור.
לפעמים שוצפים וזועמים באימה
ואחד על השני ממשיכים לרעום.
ולעיתים מציפים בשלווה ונחמה
ומתמסרים אחד ושכנו בחום.