אלו אינם דברים שניתן לדבר עליהם בבהירות - אבני דרך שהדעת
הודפת אל מחוץ למפות.
צללתי בבריכה, קרוב אל הקרקעית. מוגן מתנועות השוחים על פני
המים, בעיניים פקוחות, הבחנתי בדופן הקרב, ובמתינות, בהטיית
הגו, גלשתי אל האוויר. שאפתי אותו, ואדי הכלור המרירים מילאו
אותי במתיקות, כעין שובע רגוע ונכון. הסתובבתי ועמדתי לצלול
שוב בעבור עוד נשימה, אלא שהשתברות אור הפלורוסנט על המים, כמה
מטרים לפני, עצרה אותי. האור צחק אלי. האור היה ידיד.
האור הציף אותי במטר גלי של אוכמניות, עגלגלות וזוהרות, מרצדות
כסוכריות קופצות על הלשון שבעיני, נעלמות ומתחדשות, להקה
שציפוריה מסתירות זו את זו במעופן ומתגלות ומסתירות.
חשבתי: זה קורה. חשבתי: כמה זמן עבר מאז הפעם שעברה? מצמצתי
והאור חזר להיות רק אור, סתמי, נטול צורה, אילם, מובן. חשבתי:
אסור היה לחשוב. איבדתי.
בהיתי בכתם האור שדמה כעת לחרכים של תריס או לכתונת פסים של
אסירים, אלא שרק דמה ולא עוד קסם של אוכמניות. נשמתי בריכוז,
בזהירות, אולי עוד יחזרו, והאוויר כבר לא צלל עד קרקעית הנשימה
ולא הרווה. נשמתי שוב. חשבתי: אצלול ואנסה מהעבר השני. חשבתי:
דבר לא מחכה בעבר השני. כלאתי בתוכי את האוויר, כמעט באלימות,
וכבר עמדתי להשקיע את גופי במים, לדחוף ברגלי, לוותר על חבל
החיים לעוד סיבוב ארוך של שכחה, אלא שחום הציף אותי באמצע
התנועה.  נשמטתי, לא דוחף ולא צולל, רק צף. חשבתי: אשרה עצמי
ברוגע. שכבתי כך, כשפני במים, מחכה. בזהירות הנחתי את רגלי על
הקרקעית. בזהירות הוצאתי את ראשי. ניגבתי את עיני בידי, מותיר
אותן עצומות. חשבתי: כשיגיע הזמן. נשמתי, והאוויר היה מתוק.
פקחתי.

ללימור, בתודה.