א. פרולוג:

יש והשכחה סוגרת את הזיכרונות מאחורי דלת זכוכית שקופה, והם
מתדפקים עליה רוצים לפרוץ, לצאת, להחליף מקום עם השכחה. זו
עומדת משקיפה ולועגת. אך צוחקים להם תמיד הזיכרונות כי הזכוכית
שקופה וכל עין מעבר למסך מתמקדת. כה שקופה חדה יוקדת...
פעם ראיתי את בבואתי מאחורי מסך הזכוכית במקום בו היו
הזיכרונות. היא עברה את מסכי החול הנוצצים. המשיכה הלאה במעלה
סופת המדבר התערבלה בחול ועלתה מעלה מעלה במערבולת חולית יפה
ערפילית כיפי המדבר שאהבתי. רגע, וירדה שם אל מול האופקים
הרדומים שהיו, שישנם, שיהיו בבוא הזמן.  


ב. אל הזיכרונות:

בין חולות המדבר חבויים סודות. כחול אשר על שפת ימי הכוכבים,
פזורים. הם עוברים בתחרת הסופה אל קצוות. נחים מעט וזורמים
במורדות צהובים.
הרזים מצטמקים עם שחר והולכים וטופחים לקראת בוא הליל. הם בדרך
כלל רזים הרזים. דמויי תולעים שורצות בחביוני הסלע. המדבר לא
נעור עם שחר הוא עדיין עטוף בהינומת טללים שקופה, מעין תכריך
אפרפר מהבזקים אחרונים של אופק.
הקו המשיק בין שמים למדבר הוא חדש מטבעו. כמו יולד אל שחרו של
יום. שם, בין נשיקות רטובות של שמים למדבר, נמצאים הזיכרונות.
אלו שאהבתי שעברתי ימים בחולות למצוא  וללקט  לאמץ ולחוות ולו
עוד פעם אחת.
אז הרמתי פירורי חול מהמדבר. זריתי אותם לרוח מכף ידי. הם נטו
אל הצד בקשת זהובה. ריחפו מעט וירדו אל מקומם החדש.
גם אני אז ריחפתי בין שמים לארץ, מעל  מרבדי החולות בנחלת או
בנווה רובין. גם אני נסחפתי תחילה ברוח המלאכים השקופה, הלאה
עברתי ועצמתי עיניי לאנחות..
אז ספרו אותי השניות בין עשרים ואחד לשלוש, עד העזתי לפקוח עין
מקול חבטת המצנח שנפתח. שמים שקטים ודוממים. רוח שעשתה את שלה
ומתה. ולמטה, פרסות החולות כעקבות סוסי שמים בחול.
כבר שעטו עננים מעל והצלו בדמותם ובצלמם על אגן הנחיתה. חשבתי
שהנה על גב המצנח אני נוחת. ירוק כמי ירדן לעת ערב  בצל קני
סוף עייפים מיום.  אך לא!  הקרקע רכה, קרירה, לחה משהו, כל כך
נעימה כמו החול הזהוב הזורם אט אט מכף ידי הקמוצה.

סימנים של יום חדש עולים מאחורי האופק ומרצדים בהילת היום
בצבעי כחול כהה עד בהיר מעומעם. בוקר עוד יעלה כמעט, ואני
ידעתי מאחורי האופק יש עולם עם שמים טהורים ונשמות של ילדים
טרם הולדתם.  
שוב חפנתי מלוא הכף חול קר נעים למגע. קפצתי אגרוף וזריתי מפתח
קט, משורטט כפרח בקווי העור, זרזיפי גרגירים אל הרוח.

הוא הביט אלי מתחת לחופת המצנח וחייך. לא! הוא לא ידע פחד מה
הוא. הוא מחה אגלי זעה מלוחה ממצחו וניצח את המלחמה. עכשיו הוא
רוח. הוא שט מולי ומחייך ולידו עוד מחייכים פנים שכל כך הכרתי
שכל כך חיבבתי. למה המצנח שלהם סגור כל כך, ולמה הם כל כך
מחייכים אל הרוח שאינה קיימת עוד, שהרי הכל דממה אחת גדולה.
שקט. כמו רגע לפני כל נדרי של כיפורים.


ג. אל ימי הקרב :

בימי הקרב המאובקים לא היו עוד סודות בחולות. כי הקרב, הוא
הסוד הגלוי ביותר שידע אי פעם המדבר. הוא הרגיש את הקרב בגבעות
החול השבויות בעולמן, בערוצי הנחלים, בקול רשרוש שרשראות
שלשלאות נגררים מנפצי חלקיקי אבנים ומעיפים פרודותיהן לאוויר.
אוויר מעושן מהול בסופות המדבר החוליות. ונותבים מבזיקים
ועוברים כנחושת בגיא. ורעמים בשמים. סופות ענן מהולות בקול
התותח, היורה ויורה ויורה.
קול מסוקים ממערב ומטוסים ממזרח ואלוהים בתווך. ומלאכים צובאים
ממעל והמדבר שותק. הוא שותק כי אין לו מה להגיד אולי גם אין לו
לאן לברוח. הוא שותק כי הולכים בו. נופלים עליו קמים, יושבים
ישנים.  יש לו אבק למדבר, הרבה אבק כדי לעוור את פני הלוחמים,
אך הוא שותק. שותק מול המיית הרוח הלוחשת ברגביו.

היתה לו אמא אחת בעצם חצי אמא כי החצי השני היה משותק לחלוטין.
ואבא נהרג בקרב  של פעם. הוא עבר את המדבר ברגליו הפצועות. לחם
בנפש לא חפצה, ולא השתמש בשיניו. הוא הגיע אל קו חצות. שם
באיחוד המחוגים התאחדה נשמתו עם נשמת אביו של פעם וחצי מאמו
היה שם כדי לסוכך עליהם מפני רוחות תועות של מדבר.

מעבר לגבעות היו כנראה האופקים הרדומים, שם גם מצאה לה מקום
בבואתי. היא נעורה מקול שעטת פרסות מלאכים שעברו במרכבת
ארגמן. אומרים שעשויה היא מהנשמות הצעירות ביותר שקטף הקרב,
והיא נעה בכח בכי אמהות, אבות, אחים ואחיות, סבות וסבתות שידעו
להחיות נהרות בדמעותיהם.
שאלתי: ומה יהיה כאשר יגמרו הדמעות? איכה תטוס מרכבת המלאכים.

הרי קולות פרסות מלאכים יחלשו ומרכבת הארגמן תשבוק.
קמה בבואתי ואמרה שאין קץ לדמעות השכול. ואין מרפה למכאוב אבות
ולסבל אמהות.
היה לי חבר. שם, בין רגבי חולות הבקעה הוא עצר שיירה שלמה.
הרים יד אחת ופרצוף מחויך דומה גם הכפל"ד  שלו צחק. אני קפצתי
על מושבי להושיט לו חיוך לשלום
אני השבתי חיוכי אך חיוכו תלוי אי שם בעוג'ה  עד היום. היה לי
חבר היו לי עוד חברים. היו לי. עוד יש לי. עוד יהיה לי למי
להיות לחבר?

פעם עברה שיירה על כתף הר לבן אחד. הלכה לה אל תוך החשכה.
והיתה שם מערה אחת בודדה בקצה העולם הנושק לשמים. והמערה קרה
וחשוכה. חם שם בפנים אמרו אז אנשים ואני לא ידעתי דבר, גם לא
חשבתי על הבית. הוא רץ בין מטר של כדורים במדבר לבן קר בוהק
וקודח. אקדח לא היה לו, אולי רובה. אך הוא רץ ורץ ורץ.  בין
הכדורים הוא רץ. והמדבר לא נגמר, לבן מתפתל בלבן. פתולים של
נחש.
הוא ניגש אלי פרוע , נרגש.
לפני חודש חיתן את הבן השני. והוא בחליפה של חתן ולחיים סמוקות
וחיוך כמו של אז.  הוא שמע את הכדורים עוברים בין מרווחים
תכופים שיצר בגופו. בא אלי פרוע, נרגש.  הוא חי! הוא גיבור?
לא. הוא לא גיבור. הוא רצה לא להיות שם בכלל. מישהו אולי רצה
שיהיה שם, במדבר הלבן. אולי גם רצה שיהיה גיבור. אני, רציתי
אותו כחבר. והוא נשאר לי חבר.


ד. אל הימים האחרים:

אמרו לי פעם שמלאכים בלבן עוברים עם לילה מול פני הקרב ומנצחים
אותו בטוהר נשמתם. אני לא רוצה ניצחונות כאלו במדבר. אני רוצה
שלא יהיו יותר מלאכים בלבן. אינני רוצה בטוהר נשמתם. אני רוצה
בנשמות אפורות,  אך חיות! אני רוצה בחורים עם גלימות ארוכות
הנושקות למדבר בלא שולי תחרה, אלא מלטפות וצונפות את כולו.
הוא ואופקיו. בלא השאר טיפה גלויה אחת לאנחות, לדמע וללחישת
מוות צרודה.  
אני רוצה ימים אחרים במדבר.  שחרית שעוברת מוחקת כל עקבות
לוחמים בחולות, רוח מבדרת בלוריות של גבעות,  מפזרת חולות
ממקום זה לאחר במדבר. שם, מעבר לגבעות האופקים הרדומים שם
בבואתי תיעור בהקיץ המדבר החדש. היא תחזור אלי בבואתי עם
אורות מהבהבים נצנוצי תקוות ומלאי של חיות וחיים.
אני צופה לימים האחרים, מראש גבעת היגונות צופה. מערמת מכאובי
השכול, ליד נהר הדמעות האבודות, ליד בכי האבות העובר ונושק
לחיי הבנים המתים.
אני רוצה ימים אחרים במדבר. ימים של זיכרונות יפים:  ריקועי
נחושת עטופים במסגרת זהב. שוב לראות פני ילדה חלביים כפני
לבנה, מביטה אל ברכה, בליל שוקט על פני מים. להביט אל עיניה
כחולות בוהקות בבתוליהן. אל ידיה, ורודות ושתי צמות זהובות
קלועות היטב מונחות על שכם. ילדה שלי. ילדה של גן. של כתה א'
אולי ד. שמלה כחולה וחולצה לבנה. בלי שום קמט. ושפתיים ורודות
כמו צובעו בצבעי הורד שבגן הקטן. וידה קמוצה, אוחזת בזהב החול
ומפזרת גרגריו אל הרוח. חול ארגז החול.
ילדה  - נערה, עם תרבות מונח על גב  וחיוך של שפה מדוברת. ואחר
כך נערה - אשה , עם סל  החיים על גב  וחיוך של חכמה מהלכת.
ואשה - אם, מאושרת. עם בת עם פנים חלקות כלבנה מביטה אל ברכה,
וידיה וורודות, ושתי צמות זהובות מונחות על שכם. ובן חייל,
סטודנט, נשוי וילדים לו שלושה. ושלווה ושקט ודממה.
ומנגד, מדבר שקט, זהוב חולות, עם שמים כחולים והוא כה שלו
רוגע.