נכנס לחדר הערפל,
הוא שחור ואפל,
שומעת אותו ממלמל.
אולי הוא מקלל.
מקלל את יום הולדתי,
מערער את עולמי.

מרגישה משב רוח חמים,
האוויר מתוק, כמעט טעים.
מחכה למהלומת הפטיש,
רואה דמות, אולי איש.
הוא נראה לי מוכר,
הוא נראה לי מוזר.
מרגישה כמו חיה בכלוב,
כמו כלב נטוש ועזוב.

רואה יד גדולה,
כה נדירה הרגשת הגאולה...
מושיטה את ידי בחזרה,
נושמת נשימה זכה...
אך משהו קרה.

מרגישה את האש מתפשטת.
האיש הבעיר את האש היוקדת.
זאת לא אני. זו מישהי אחרת.

מרימה עיניי השמיימה,
שם אני חיה,
אני כה קטנה,
כה חזקה.

הכל מתערבב במהירות,
רואה עוד ועוד דליקות.
חוזרת לאדמה.
כתולעת רדומה.
כאן אני בכלוב,
ככלב עזוב.

רודפת אחרי הזנב של עצמי,
לא רואה דבר מעבר לבואתי.
אולי האיש הזה הוא חלום,
פרי הדימיון...

אם כך, מדוע הכוויות...
אינספור כוויות...