[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמית גולדשטיין
/
סרטי קולנוע

"אני אוהבת אותך.", היא אומרת, ונושכת את השפה. ואני מאמין
לה. היא לא סתם אומרת. אבל היא גם לא סתם נושכת את השפה. היא
אוהבת אותי, אבל יותר מהכל היא אוהבת סרטי קולנוע.
היא אוהבת אותי, אבל אני לא שחקן קולנוע. היא אוהבת את הגיבור
הגבוה והשרירי; הבזק האקדח בעלטה; הבלונדינית שבוכה דמעות
כחולות על אהובה המת. אני לא גבוה וגם לא שרירי, והניסיון שלי
עם יריות בחושך מסתכם ב - 5 כדור בכריעה, במטווח לילה
בטירונות. מצד שני, גם היא לא בדיוק בלונדינית עם עיניים
כחולות. אבל אני אוהב אותה. הייתי זורק את שון קונרי מהקומה
התשיעית רק בשבילה.
". אבל. ", היא אומרת. כשה"אבל" מגיע הכל גמור. זה אני יודע
מהסרטים, בעצם לא, מהחיים. אני שונא שחקני קולנוע, הם כל כך
נפוחים מעצמם. אני שונא את הסצינה של אלוהים. זמרי רוק ושחקני
קולנוע משוכנעים שהם אלוהים. פעם הייתי בהופעה של REM . נדחקתי
איכשהו לשורה הראשונה. בינינו ובין הבמה היתה גדר מערכת כפולה
ובתוכה רצו רוטווילרים מורעבים ומסוממים. הרגשתי כמו ש.ג.
בתל-נוף. פתאום סטייפ שלח יד אל הקהל ואיזו בלונדינית יפה
מהסרטים זינקה על הגדר וניסתה לגעת בו. היא כמעט הצליחה לעבור
את הגדר הראשונה, כשאחד מכלבם של בני בסקרוויל זינק עליה ותפס
לה את הצוואר. הגוף שלה נפל פנימה, אבל הראש שלה עבר בין הקהל
כמו במשחק כדור-עף. אח"כ הם עוד עשו מזה קליפ, הבניזונות.
". אני חייבת לדאוג לקריירה שלי", היא אומרת, והיא מדגישה את
המילה קריירה, כאילו שלמכור מכוניות משומשות זה לא קריירה.
בפעם הראשונה שיצאנו עוד לא הייתה לה קריירה. הלכנו לראות איזה
סרט עם אל פצ'ינו. היא התעקשה על פצ'ינו. אחרי זה, כשישבנו
בבית-קפה, הסברתי לה למה לא כדאי להיות שחקן קולנוע. "הם
לוקחים קוק," אמרתי לה, "כדי לחזור להיות בני אדם". היא דווקא
הנהנה בהסכמה. טוב, אז עוד לא היתה לה "קריירה".
"אני הולכת", היא הולכת. יוצאת מהבית המשותף שלנו. המצלמה
מתמקדת על גבה. היא הולכת, זקופה, משאירה הכל מאחוריה. האור
מתעמעם. קלוז-אפ על הפרצוף שלה כשהיא מתמהמהת ליד הדלת. היא
בוכה. "איפה תגורי?", אני מנסה, מחוץ לפוקוס. "אצל חברה", היא
מוחה את הדמעות. נעימה שקטה ועצובה מתנגנת ברקע. היא פותחת את
הדלת. אור יום מלאכותי מציף את המסך. הדלת נטרקת ברעש מוגזם.
כותרות, ואותו שיר אהבה עצוב ברקע. כולם קמים באיטיות. נשים
רגשניות מתייפחות על כתפי בעליהן. "זה רק סרט", הם מנחמים
אותן, ומוחים דמעה בעצמם. פעם גם אני הייתי בוכה בסרטי קולנוע.
פעם גם אני הייתי בוכה מבלדות של רוק. היום אני צוחק. אחרי
שכולם הולכים היא חוזרת. אני עומד בפתח הדלת עם הפסלון המוזהב.
"שכחת את האוסקר שלך," אני אומר לה. "תודה," היא מחייכת. לוקחת
את הפיסלון, והולכת. לרגע חשבתי שתישאר, שהכל יהיה כמו שהיה
פעם, לפני האוסקר והקריירה. כנראה שאני חי בסרט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"זה מקל עלי"

ברנערייטר משיב
להמונים השואלים
אותו חדשות
לבקרים מדוע הוא
הולך עם מקל על
ראשו


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/12/99 3:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית גולדשטיין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה