היא ירדה מהאוטובוס בתחנה הקבועה שלה. זאת לא הייתה באמת התחנה
שלה, זאת הייתה התחנה שלהם.
אבל כבר לא היה הם. היה רק הוא והיא.
היא לא רצתה לדעת שהוא כבר לא יחזור אליה, שהם כבר לא ייפגשו
בתחנה הישנה ויתחבקו כמו פעם, שהפנים שלו כבר לא יאירו כשהיא
תתקרב, שהלב שלה כבר לא ידפוק מהתרגשות של רגע שלפני.
היא הדחיקה את הכל עמוק בפנים ולא רצתה לדעת את האמת, לא רצתה
לדעת את מה שידעה.
היא כבר כל כך התרגלה לשקר לעצמה ולכולם, עד שנדמה היה ששכחה
את האמת.
אבל הוא לא שכח, הוא אף פעם לא ישכח.
כל יום אחר הצהריים היא ירדה מהאוטובוס בתחנה הקבועה שלה
והסתכלה על הרכבות באות והולכות ממנה.
הוא לא היה על אף אחת מהרכבות, אבל היא בחרה לא לדעת את זה.
היא בחרה לשבת שם שעות עד שהרכבת האחרונה יצאה מהתחנה והשעון
הגדול שעל הקיר הפסיק לפעול.הרכבת האחרונה עברה את שער הזכוכית
והרסיסים נפלו והתפזרו על המסילה. היא אספה רסיס קטן בידיה
והפילה אותו על הרצפה. היא בהתה ברסיס בעיניה הגדולות השבורות
ודמעה זלגה לה על הלחי. היא שלחה את ידה השברירית כדיי לתפוס
את הרסיס ,אך הסתובבה בפתאומיות ויצאה מהתחנה.
היא שוטטה ברחובות עד שנכנסה למגדלים הגבוהים ועלתה אל הגג. שם
היא השקיפה על העולם שמתחתיה, הסתכלה על האנשים הקטנים רצים
ברחובות, ממהרים לבתים שלהם.
היה לה טוב ככה, שם למעלה. לפחות ככה היא חשבה, אבל היא ידעה
שזה לא נכון. הוא ידע.
היא רק חיכתה לרגע המיוחל שבו הוא יופיע פתאום בתחנה הישנה,
יחבק אותה חזק כמו פעם, הפנים שלו יאירו והלב שלה ידפוק. בדיוק
כמו פעם.
אבל היא ידעה שזה כבר לא יקרה אף פעם. היא ידעה שהיא צריכה
ללמוד לחיות מחוץ לזכוכית. היא פשוט לא רצתה לדעת את זה.
גם לו לא היה טוב, אבל הוא הדחיק את הכל עמוק בפנים, לא רצה
לדעת א מה שידע כבר מזמן.
כולם ידעו שזה לא יקרה, אבל הם לא רצו לדעת, לא רצו להאמין.
הם פחדו להפסיק להאמין, להפסיק לקוות ולחכות. הם פחדו לחיות.
בתוך הזכוכית הם היו מוגנים, בטוחים. היה להם כל מה שהם היו
צריכים. הכל חוץ מחיים.
כשהיא עמדה על גג המגדלים הגבוהים והשקיפה למטה, היא ראתה שברי
זכוכית דקים נופלים בעדינות על הרצפה. היא הרימה את ראשה למעלה
ונגעה בתקרת הזכוכית העגולה. זאת הייתה הרגשה מוזרה כל כך לגעת
בתקרה, הרגשה שאף פעם לא חוותה ולכן לא יכלה לעזוב. היד שלה
נשארה דבוקה לזכוכית.
היא ניסתה לחלץ את עצמה והושיטה את היד השנייה לזכוכית, אבל
התקרה סגרה עליה. היא הייתה כלואה לנצח בין הזכוכית לתקרה.