עוברת בשדרה...
פתאום פיצוץ!
נשמעת צרחה.

נחבלה ילדה,
מת לו כלב..
ועל יעקב תמיד
אמרו שהוא מפוזר
כי אפעם אין לו סדר במחברת.

פעמון מלחמה,
נשמעת אזעקה,
סירנה מצפצפת
ובאים כל כוחות ההצלה.

למי יעזרו?
איזו אישה קודם יחבשו?
עם כל הרעש וההמולה.
בסוף נותרת רק דממה.

דמעה זולגת,
משפחה מתפוררת,
ואני לעזור ממהרת
ועל הדרך...
להחזיק את עצמי משתדלת.

הכל נשרף,
והלב עודנו בוער,
מדלקים עוד נר,
אבל זה בהחלט לא עוזר.

פעמון מלחמה,
נשמע לו ברקע,
המלחמה לא באמת שם
אלא רק מגיעה לעיתים.
ככה במכה-
לפתע...

ואני שוב קמה,
ובשדרה ההיא הולכת.
נזכרת שפעם הייתה של ילדה
ונבח לו גם כלב
ויעקב אסף מחברות וספרים,
וסידר קלמר עם עפרונות ועטים...

ממשיכה הלאה
ושוב פיצוץ
אבל... אבל ...
אני כבר לא שומעת
או מרגישה,
ואיזה חייל מגיש לי עזרה.

הפעמון מצלצל,
ולאט לאט נחלש.
הקווים בסקאלה
עולים ויורדים
משמיעים להם ביפ ביפ
בין בדיקות החיים.

ומכונת ההנשמה עוד עובדת.

והדם עוד נוטף.

והדממה מאיימת

אבא דומע,
אמא ממלמלת ברכה,
האחות הקטנטונת לא ממש מבינה.

ואז שוב שקט-
וברקע הצליל

ואז שוב השקט-
מורגש באוויר...

הדממה משתררת-
אמא כבר לא בוכה.
אבא מחבק רק אותה.
ואני מהצד עומדת,
מביטה בהם,
פשוט בוהה.

-דממה-