זה היה ביום תורכי. הוא בכלל לא הבין מה זה יום תורכי, או יותר
נכון, כלל לא הבין מה זה יום תורכי, לעזאזל.
הוא הלך לים מוקדם בצהריים. בשבילו זה היה מוקדם, בייחוד לנוכח
ההרגל המגונה, לפחות בעיני עצמו שלו לקום אחרי 5 אחה"צ, או
לדידו בבוקר. הוא ראה את כל הציפורים מתיישבות בניחותא על
הגלים, ולמען האמת זה עשה לו חשק להקיא. הוא רצה שהן כבר יעופו
משם ויממשו את ייעודן האמיתי בתור ציפורים, שלפחות לטעמו היה
לעוף.
הוא ישב וישב ולא עשה כלום וישב ולא עשה כלום ולא עשה כלום
וישב וישב וישב וחוזר חלילה כבר איזה 5 שנים. או אולי 8. הוא
לא ממש זכר. לא שזיכרון היה הצד החלש שלו, אבל הוא תמיד נטה
להדחיק את הפרטים הלא חשובים. גם מספרים היו בקבוצת הפרטים
שאינם חשובים. 5 או 8 או 7 או 80. למי זה אכפת בכלל? הוא אף
פעם לא רצה להיות מתמטיקאי. תמיד האמין שרוח חופשית סופה שתשכח
מכבלי ההגדרות ואף מכבלי הזיכרון ובטוח שלא תתחיל לספור. בעיקר
לא שנים.
הוא באמת רצה להיות טבח סיני. זה הכל. לבשל אוכל סיני, לעשות
ניתוח בעיניים ולדבר סינית. לא בקשה גדולה מדי. בינתיים הוא
אכל רק מנות חמות בקופסאות יבשות עם אוכל יבש בה במידה, עד
שטרח ברוב טובו להוסיף לו מים, רותחים בעיקר. הוא רצה לטייל
בעולם או אולי אפילו להמשיך לגור בתל אביב, אבל לפתוח מסעדה
סינית, שכולם יבואו עם המנות חמות שלהם והוא כבר יגיש להם
צלחות עמוסות כל טוב וכל מי שירצה יוכל ישר לגשת לברז של המים
הרותחים.
הוא לא הבין על מה המהומה. הוא בכלל לא ידע שיש מהומה. הוא ידע
שנועד לעשות משהו אחר, אבל זה כבר לא הזיז לו איזה 6 או 9
שנים. מה זה חשוב בעולם דקדנטי כמו שלנו, שבו גם ככה כל
הלחצנים של הטלפונים דפוקים ותמיד מקבלים "טעות במספר", בייחוד
עם הבזק הדפוקים האלה. ההורים שלו חשבו שהוא צריך לעשות משהו
עם עצמו, ואפילו היו אומרים לו את זה לא פעם ולא פעמיים אלא
שלוש פעמים בחודש במשך 7 השנים האחרונות. וחצי. אצלם זה היה
חשוב כי אבא שלו היה מתמטיקאי דגול וההורים שלו כמובן הבינו
במספרים, כי אתה רוצה להבין במה שבאמת חשוב. הם חשבו שהוא צריך
להיות אולי מהנדס. מתמטיקאי לא יזיק. אפילו שיילך ללמוד מדעי
הרוח. רק שיעשה עם עצמו משהו. אבל הוא לא הקשיב במשך ה5- או 8
השנים האחרונות, כי כל מה שהיה לו בראש זה הציפורים הללו
שיושבות על הגלים בלי לעשות כלום ולא מממשות את ייעודן הברור
כציפורים. הוא בכלל לא הבין מה הבעיה שלהן עד שלבדו החליט סוף
סוף ללמוד ללכת על המים, וכאשר סוף סוף שלט ללא עוררין
במיומנות זו החל ללכת וכצפוי מיד טבע במימיה המזוהמים של העיר
תל אביב, וכל הציפורים חירבנו במקום יושבן הנוח משהו משהו ישר
אל תוך המים ועל הראש שלו, ובמוחה של אחת מהן ניקרה רק מחשבה
אחת כמו שניקר לה בן זוגה בדיוק לפני 2 דקות בשיחים: שכל ציפור
שמכבדת את עצמה חייבת ללכת וללמוד דיקור סיני, ואז היא סוף סוף
עפה משם והלכה לעשות משהו עם החיים שלה. |