כשהחלה הצפירה הייתי ברחוב, למרגלות ביתי בשכונת גאולה. ידעתי
שתבוא, למרות שהמלמדים והרבי לא אמרו על זה דבר, גם לא אבא.
ברדיו של אריה הקיוסקאי, שתמיד היה פתוח בקולי קולות כך שכל מי
שנמצא ברחוב שומע, אמרו מוקדם בבוקר, כשהיית בדרכי לחדר,
שתישמע צפירה בשעה אחת עשרה.
הייתי אז בן חמש. הרגשתי שמשהו חשוב יקרה ורציתי להבין.
כששאלתי את הרבי מה זאת הצפירה, הוא אמר לי שהדבר אינו קשור
אליי, לא צריך לעניין אותי, ואין להיבהל מכך. תמהתי למה אני
צריך להיבהל.
אבא יצא מהבית מוקדם, ואמא נשארה. רציתי לראות מה היא עושה
בשעה אחת עשרה, כשמגיעה הצפירה הזו, ולכן חמקתי לי מהחדר
כשהמחוגים הגדול והקטן התלכדו כמעט על האחת עשרה, מנצל את
תשומת הלב המעטה שהקדישו לנו המלמדים ומיהרתי הביתה.
כמעט הגעתי הביתה, כשקול יבבה בקע מהשמים. נכנסתי אל תוך
הבניין, ורצתי מהר ככל יכולתי במדרגות הצרות, הישנות
והמלוכלכות, מעלה שלוש קומות. הגעתי לקומה השלישית מתנשף,
ופתחתי את דלת העץ השחוקה, שלא ננעלה אף פעם. לפניי ראיתי את
אימי ואת רוחמה אחותי הגדולה עומדות זו מול זו. ידה הימנית של
אמא היתה מונפת באוויר, משוכה מעט לאחור והחלה לנוע במהירות
גוברת והולכת אל עבר פניה של אחותי, עד שפגעה בלחיה. "זונה!"
צרחה אמא על רוחמה, "פרוצה!". בידה השמאלית, כך הבחנתי, החזיקה
אמא תחתונים לבנים, שזיהיתי אותם וידעתי כי הם של רוחמה, כיוון
שאמא היתה תמיד מקפלת את הכביסה ושמה בערימות נפרדות לכל אחד
את בגדיו. תחתונים כאלו היו רק בחבילה של רוחמה. על התחתונים
הלבנים היה כתם, בצבע כתום כהה, או חום, אני לא בטוח, אך ראיתי
אותו כיוון שאמא הבליטה אותו בדרך בה אחזה בתחתונים.
רוחמה פרצה בבכי, וברחה אל חדר המגורים. אמא רדפה אחריה
והמשיכה להכותה עם התחתונים, עד שרוחמה מעדה והתכנסה בפינה,
בין השידה לדלת חדר השינה שלנו. "מי זה?" צעקה אמא, מתכופפת
מעל רוחמה, "תגידי לי מי זה?". בכייה של רוחמה גבר, והיא פנתה
בתחינה אל אימי, "לא, אמא". "אם לא תגידי לי מי זה, יאכל אותך
השטן!". רוחמה החרישה, הסתכלה בעיניה של אמא, ולחשה בקול שנשמע
ברור וחד, כאילו הצפירה מצרפת את עוצמתה לקולה של אחותי ומגביה
אותו במקום להפריע לו, "זה אבא".
ידה של אימי, שעמדה להכות ברוחמה פעם נוספת, קפאה באוויר. אמא
הזדקפה, פנתה, הלכה לאט לעבר המטבח, חולפת על פניי מבלי להסתכל
עליי, מתיישבת על הכסא, ליד שולחן האוכל הקטן, מביטה בתחתונים
שבידיה וממששת את הכתם עליהם. אז היא מסתכלת עליי, קמה שוב,
וממהרת בחזרה אל רוחמה. אני הולך אחריה. רוחמה נשענת ונתמכת
בין השידה והקיר, מתחככת בהם, כאילו מנסה להיעלם מאחורי הגנתם.
ברכיה מקופלות והיא מחבקת אותן, מניחה את ראשה בין רגליה ובוכה
בקול חלש. אמא נעמדת לצידה, מלטפת את ראשה ומקרבת את רוחמה תוך
חיבוק אל בטנה. רוחמה מרימה את עיניה, מביטה באלו של אמא,
ניתקת ממסעדם של הקיר והשידה, ונתמכת כולה על אמא.
קול הצפירה החל לגווע, מתכנס ונארז אט אט וביסודיות, כמו שטיח
שאמא מקפלת, גלגול אחרי גלגול, כשהיא מצווה עליי ועל רוחמה
לעמוד בקצוות המנוגדים לכיוון גלגולה כדי לשמור את השטיח ישר,
ואז לקפוץ בבת אחת, רגע לפני שהאריג הרך והמלטף, ההופך נוקשה
עת מגלגלים אותו, נוגע בקצות אצבעות רגלינו.
מאז אותו היום לא ראיתי את אבא.