לפני כמה ימים קרה לי הסיפור הכי מוזר בעולם אבל משום מה גם
הכי מקסים בעולם. קרה לי משהו שקורה רק בסרטים הכי מוצלחים
בהוליווד. הכרתי מישהי מדהימה, עיניים ירוקות וגוף משגע, שיער
חום חלק גולש על הכתפיים ושתי גומות חן קטנות הופיעו על לחייה
בכל פעם שחייכה מעט. את אותה נערה, אשר קוראים לה שירי הכרתי
במעלית, כן כן במעלית. בגלל זה אמרתי שהסיפור הזה נשמע כמו קטע
מסרט הוליוודי. ידעתי תמיד שאני בחור נאה, בסך הכל היה לי
הכנסה, עבודה טובה ומכובדת עם משרד גדול, הייתי לובש חליפות
מחויטות כל יום ואי אפשר לומר שזה לא החמיא לי.
באותו בוקר בו הכרתי את שירי יצאתי כמו בכל בוקר לעבודה. לבשתי
חולצה לבנה ועלייה את הג'קט המחוייט הכחול ויצאתי מהבית. נסעתי
בפז'ו הלבנה שלי למשרד והדלקתי את הרדיו להתעדכן בחדשות.
כשהגעתי לבניין המשרדים רציתי לעלות למשרד שלי אשר בקומה
החמישית. אישה יפייפיה אשר בשנות ה-25 לחייה הייתה במעלית, זאת
הייתה שירי שלי. בכל זאת הייתי עסוק בעצמי וקצת לחוץ אז לא
דיברנו ורק עמדנו אחד לייד השנייה. בדיוק בדרך לקומה השלישית
המעלית התחילה לעשות רעשם מוזרים, האור נכבה והיא לא זזה יותר.
שירי התחילה להיבהל, גם אני קצת ניבהלתי. התחלתי להבין שהמעלית
נתקעה ופתאום חזרתי למציאות העולם. "את בסדר?" פניתי אל האישה
היפייפיה שהייתה איתי במעלית. רק עכשיו שמתי לב כמה היא
מקסימה. "מה קרה פה?" היא לא הבינה וניסתה להסדיר את הנשימות
שלה. "אין לי מושג, בטח נתקעה המעלית" שמעתי את עצמי אומר. הרי
זה היה ברור שנתקעה המעלית, איזה דביל אני.
היא החליקה את הגוף שלה במורד הקיר והתיישבה על הרצפה. "אני לא
כל-כך אוהבת מקומות סגורים" הודתה. החלקתי את גופי גם וישבתי
ליידה. "לפחות את לא לבד גברתי" הוצאתי את המשפט הכי שרמנתי
שיכולתי למצוא. זה עבד, גיליתי חיוך קל עולה משפתייה ובגומות
החן הקטנות יכולתי להבחין מייד. שלחתי יד לעברה כדי להציג את
עצמי. "נעים מאוד גברתי, אני גיל".
"אני שירי" היא הציגה את עצמה. "שירי, אין לך ממה לפחד", אמרתי
"אני אתקשר למישהו ויבואו לחלץ אותנו".
"עכשיו כשאני איתך אז אני לא כל-כך מפחדת", אמרה ולאחר כך
המשיכה "ועכשיו כשאני יודעת את שמך זה פחות מלחיץ".
חייכתי אלייה חיוך נבוך. בכל זאת, לא כל יום אתה פוגש אישה
יפייפיה שנתקעת איתך במעלית.
"בן כמה אתה?" שאלתי אותה אומרת וקוטעת את המחשבות שלי.
"בן 27" אמרתי. "ואת?"
"אתה יודע שלא שואלים אישה בת כמה היא.. בת כמה אני נראית
לך?"
"המ..." היא הציבה אותי בהחלט במצב לא נעים אז החלטתי שכדי
שאני אחמיא לה וכדי שהיא לא תכעס פשוט לומר: "את נראית לי בת
18 למען האמת". שירי העלתה חיוך מבוייש וצחקה קלות. "אל תתמם,
אבל בכל זאת אני אומר לך, אני בת 25".
"ואוו.. את לא נראית ככה" אמרתי לה וראיתי איך הסומק עולה על
לחייה והיא הרכינה את ראשה קצת.
במשך שעה וחצי היינו תקועים במעלית ואפילו לא רציתי שזה יגמר.
דיברנו על כל מה שמעניין אותנו, איפה היא גרה, מה היא עושה וגם
היא שאלה אותי שאלות. לא התקשרנו בסלולארי לאף אחד שיבואו לחלץ
אותנו ובין כה וכה לא הייתה קליטה. אחרי שעה בערך שדיברנו היה
ביננו מגע קטן ולאחריו נשיקה ממושכת, זה היה מקסים. לא הצלחנו
הוציא הגה אחר כך. ישבנו מחובקים ואפילו החלפנו טלפונים.
מצאו אותנו כמו שאמרתי אחרי שעה וחצי יושבים על רצפת המעלית
חבוקים. מאז המקרה הזה אני ושירי תמיד יחד ואני כל בוקר מודה
לאל שהפגיש בנו באותו יום. מאז אני בן אדם מאושר ועליז. אני
יודע שחוץ מהעבודה יש לי למי להתעורר כשהיא שוכבת מנומנמת
ליידי והולכת איתי לעבודה (גם היא עובדת בבניין המשרדים). כל
בוקר אנחנו יוצאים יחד, נפרדים במעלית עם נשיקה ארוכה ומתראים
רק בערב אחרי עבודה מפרכת, אבל תמיד כיף לנו לראות אחד את
השנייה. כן, ככה זה שאתה מתאהב, והמעלית עשתה לי את החיים הרבה
יותר יפים. לפעמים זה כיף להתקע במעלית. |