המוזה שלי זה שקט ושקט אין ברכבת.
הבאתי את המחברת ועט כי יש לי נסיעה ארוכה אבל אמהות יקרות
החליטו להוציא את ילדם הקטנים ליום כיף. איזה כיף, איזה כיף.
לא לי.
למה חברת הרכבות לא מצאה לנכון לעשות רכבות ילדים לחוד מרכבות
מבוגרים או לפחות קרונות שונים? השאלה באמת תמוהה בעיניי.
הצילו! הן שרות שירים מהגן. "בים בם בום. מי זה בא לשחק פה
בגן. פים פם פה, אולי הוא שם, אולי הוא פה". עוד דקה מהרעל
הטלוויזיוני הזה ואני אשתגע, אתחרפן. אתפוס איזה ילד קטן,
אגרוף פה, אגרוף שם. ילדה עפה על החלון, נמרחת ובוכה. מי בוכה?
רק הבכי הזה חסר לי עכשיו. שתי פלאקות. גם לאמא.

סוף סוף שקט. אני עכשיו לבד בתא נחמד. עם המחברת שלי ועם עט.
אין פה נוף. רק בטון וברזל. שאר החברים לרכבת לא נחמדים. אין
עצירות. משוכלל פה. גם אין כרטיסים. אבל כל אחד קיבל מספר
שידעו מתי הוא צריך לרדת.

לא הקשבתי לכרטיסן אז שמו אותי בתא קטן וריק.
ששש.... שקט. אני בודד, לבד. לפחות השקט שלי. אני מתחיל לנוח
ופתאום משום מקום זה מגיע. "בים בם בום מי זה בא לשחק פה בגן.
פים פם פה, אולי הוא שם, אולי הוא פה".