הסתיו הביא איתו רוחות שפיזרו שוב מילים כבדות ברוח הקלילה.
הוא שוב ישב על החוף, איש נער ילד, נועץ את אצבעותיו הגסות
בחול הרך, מעביר אותו מיד ליד.
הערב הזה היה ארגמני בקצותיו, כאישה המשלחת מעליה את ביציותיה,
עם מולד הירח.
הים לחך את השוליים המתוחרים בעצלנות ושוב הוא חשב על הזמניות
של הכל, ועל כמה תל-אביב היא כמו מין מיאמי קטנה, ואיך הים
יכסה גם אותה ביום מן הימים, אבל הוא כבר לא יהיה כאן כשזה
יקרה. חבל.

למיאמי לא היתה יפו באופק, וזה גרם לו לחזור לכאן ולהיסחף עם
הדמיון לזמנים שבהם הייתה שם אישה קשורה לסלע ענק במים, מחכה
לאיזו מפלצת ים אדירה שתבוא לאסוף אותה אל חיקה ככפרה לעיר
שחטאה...
אירוני. עיר שחטאה. מפלצת הים מעולם לא הגיעה. אנדרומדה עדיין
קשורה לה לסלע. עדיין נואשת. עירה חרבה מזמן. אך מיאמי הקטנה
עוד כאן.

האור הלך ונזל אל קו האופק, מחלחל לצידו השני של העולם. שם
מפציע השחר. הוא היה צריך להזכיר לעצמו שמתחת לפיסות העננים
הנמוכים והלילה הנפרש מעליהם, עדין זורחת שמש.
אחר-כך הוא יחשוב כמה מטופש הוא להתייחס לשמש כמקור לתקווה.
התניה ילדותית שראוי להתבגר ממנה.

אנשים עברו לידו. זרים כולם וכה מוכרים בכל זאת: האיש עם הכלב
הגדול שרץ מבור לבור בהתלהבות משוחררת, הזוג הצעיר מתחת לעמדת
המציל, חבורת התיירים הקטנה שנקלעה אל החוף לעת ערב ומדברת
בהתרגשות על המנורות האדומות היפות של אחת ממסעדות החוף...
היו שם גם המתעמלים, אותם קשישים שרדניים הבאים בכל ערב להתאמן
בריצה ובמשחק מטקות רוגע.
היו העובדים הזרים השיכורים מבירה זולה בפחיות מגודלות, מנסים
לשאוף מעט אוויר הרחק מחדרי מגוריהם הצפופים והמחניקים. בוודאי
הם מקווים, כמוהו, שהרוח מן הים תשא אליהם קצת אוויר של
חוץ-לארץ.

מיאמי קטנה. דקלים בודדים ניצבו מעל נקודה מסוימת בטיילת.
דקלים עקרים. ללא תמרים וקוקוס. דקלי נוי. סופות הים כופפו
אותם כאוות נפשם, ועתה גזעיהם מסובבים ועקומים.

קבוצה של מחליקים חולפת על טיילת הגרנוליט בשאון אך במהירות.
הדרך פנויה עבורם.

אין עוברים ושבים רבים הערב. מעטים פוקדים את החוף בעונה הזאת.

אנשים מתחילים להוציא מן הארונות את הבגדים הארוכים, החמים
יותר. אפילו הוא ישב שם בשרוואל אוורירי וחולצת פלנל משובצת
וארוכה. שעטנז. עונת מעבר.

הוא חשב על קפה חם ועל הריח של הרחובות אחרי הגשמים הראשונים.
אנשים חושבים שרק מחוץ לעיר אפשר להעריכו. כמה הם טועים...
אחרי הגשם הראשון, העיר נשטפת משיבתה. הכבישים הופכים שחורים
יותר, כאילו נסללו זה עתה, והעצים נזכרים בירוק הטבעי החוסה
מתחת שכבות אבק ואפר המכוניות. והריח הזה... הריח של עיר אחרי
גשם... עיר גדולה שהתקלחה והטהרה לקראת שנה חדשה.

במיאמי הם לא חושבים עכשיו על גשם. הם לא חושבים על התיירים
הממהרים לעזוב. הם לא חושבים על המצב הכלכלי הקשה. על האבטלה.
הם לא חושבים על מלחמה ועל פיגועים.
במיאמי הם חושבים עכשיו על שמש. על החוף הנפלא, עמוס בעצי דקל.
הם חושבים על שדרות ה"דקו-ארט" ועל מסיבות מבוקר עד בוקר.

אולי בכל זאת תל-אביב היא לא מיאמי קטנה אחרי הכל. אולי הוא
פשוט רצה שהיא תהיה - לרגע...

הוא קם מן החול הלח וניער את בגדיו. כמה קל התנער מהחול... פסע
פסיעות כבדות שוקעניות לעבר הטיילת, דילג בקלילות על המדרגות
ופנה אל עבר אורות הניאון הצבעוניים של העיר. הם בלעו אותו כמו
לאין חזור. המדרכות לחשו לו בעברית: כאן לא מיאמי. כאן לא
מיאמי. כאן לא מיאמי.