אילו הייתה הכתיבה יין, הייתי בוודאי שיכורה,
היא הייתה נוסכת בי שיכרון ממושך,
שאינו ניתן להידלות.

והקולמוס, הוא שליח הלב,
טבעי כעלי העץ,
בקצה הדף מרטט,
מצייר אותיות, מדלג,
משמש לי צורה של תפילה,
מוסיקה של הלב,
נגינה.

ואני מציירת לי חלומות,
הופכת פתרון לחידה,
ממציאה את הלא קיים
ואת שאינו ניתן לידיעה,
לעיתים יוצרת היתול מבדח,
ולעיתים -
תוגה מפליאה.

והזמן רוכב על כתפיי,
מסתכל בי כשאני כותבת,
נועץ מבט
עד שידי רועדת,
אך אני, בשיכרוני,
ממשיכה לחפש הברות,
קטעי רעיונות, מחשבות,
ובקולמוס הלב
משלימה קווים דקים
למילים, למשפטים,
לשיר,
והנייר -
הוא סובל הכול.